ע"א 2650/95

תקציר

במקרה דנן של הבוררות בין מרכז ציון חברה לפיתוח ובנין בע"מ לבין גיתם מערכות תדמית בע"מ, נסובה השאלה המרכזית סביב השאלה האם יש לבטל את פסק הבורר בשל איחור של שש שנים בהוצאתו. מקורו של הסכסוך בכישלון של מרכז ציון לבנות את משרדי גיתם בזמן, מה שהוביל להליך בוררות שקבע פיצויים. במהלך הבוררות התברר כי הרוכשים לא שילמו את מלוא התשלום עבור הנכס, והוסכם באופן הדדי, אם כי לא מתועד רשמית, כי הבורר יקבע גם את הכספים המגיעים ליזמים. ישיבות הבוררות הסתיימו בשנת 1985, אך פסק הבוררות ניתן רק בשנת 1991. גיתם עתרה לביטול פסק הבוררות בשל חריגה לכאורה בהיקפה והשיהוי הרב. בית המשפט המחוזי דרש תחילה מהבורר לנמק את הרציונל לעיכוב, אותו ייחס להמתנה להשלמת הפרויקט ולפתרון סכסוכים קשורים. לאחר בירור הבורר, דחה בית המשפט המחוזי טענות לחריגה מסמכות, אך ביטל את פסק הבוררות בשל השיהוי, בטענה שהוא מפר את כוונת היעילות של חוק הבוררות. עם זאת, בית המשפט העליון הפך החלטה זו, בקובעו כי אף אחד מהצדדים לא מסר הודעה בכתב במועד על חשש השיהוי כנדרש בחוק, ולמעשה ויתר על זכותם לערער עליה על בסיס שיהוי זה. בית המשפט גם נתן תוקף לסמכותו המורחבת של הבורר, שכן שני הצדדים הסכימו לכך במשתמע במהלך הבוררות. לפיכך, אישר בית המשפט העליון את פסק הבורר והורה לגיתאם לכסות את ההוצאות המשפטיות הנלוות.