עת"מ 25974-01-11

תקציר

החלטת בית המשפט מתייחסת לעתירות רבות שהגישו מבקשי מקלט בישראל, נגד החלטות ממשלת ישראל שלא להכיר בהם כפליטים. העתירות מעלות שאלות משפטיות ועובדתיות כאחד, כאשר ההיבט המשפטי הוא סוגיה משותפת בכל התיקים. השאלה המשפטית נסובה סביב ההליכים המתאימים לטיפול בבקשות מקלט והאם ניתן להחיל רטרואקטיבית את הנוהל החדש, שיושם ב-2 בינואר 2011, על בקשות שהוגשו לפני מועד זה. הנוהל הישן כלל בדיקה מקיפה של הבקשות על ידי ועדה מייעצת, ואילו הנוהל החדש מציג תהליך סינון ראשוני קפדני ומהיר יותר, שמטרתו לסנן בקשות סרק. הנוהל החדש גם קובע מגבלת זמן של שנה להגשת בקשות מקלט ומאפשר דחייה על הסף של בקשות ללא בדיקה מקיפה. על בית המשפט לקבוע את תוקפם של שינויים אלה ואת תחולתם הרטרואקטיבית, במיוחד בהתחשב בטענות העותרים בדבר זכויותיהם והסכנות הפוטנציאליות הניצבות בפניהם אם יגורשו. עם זאת, השופט מדגיש כי שאלות משפטיות אלה צריכות להיבחן רק בעתירות לגופו של עניין. לפיכך, המשימה הראשונית היא להבחין בין עתירות שלכאורה הן חסרות תוחלת, לבין אלה המצדיקות חקירה נוספת. השופט מספק הנחיות להחלטה האם לתת צווי ביניים המונעים גירוש עד לשמיעת העתירות. צווי ביניים יינתנו במקרים בהם קיימות ראיות לכאורה לסכנה לחיי העותר, גם אם אינן עונות להגדרת "פליט" על פי האמנה. לעומת זאת, עתירות שהן חסרות שחר בעליל ורק נועדו להרוויח זמן, כגון עתירות של יחידים שמיצו את שהותם החוקית בישראל או שהם מסתננים בלתי חוקיים, יש לדחות על הסף. בין שני הקצוות הללו, לבית המשפט שיקול דעת להחליט על צווי ביניים, ונוטה להעניקו כדי להבטיח שאנשים לא יגורשו לפני שניתן יהיה לדון בעתירותיהם, במיוחד אם קיים ספק לגבי הסכנה הנשקפת להם. השופט מדגיש כי טענות עמומות בדבר סכנת חיים, שאינן נתמכות בראיות, אינן מספיקות למתן סעד ביניים. בהתייחס למקרה הספציפי שלפנינו, מוצא השופט כי טענת העותר משוללת כל יסוד. העותר, אזרח תאילנד, נכנס לישראל בשנת 2002 באמצעות אשרת עבודה והגיש בקשת מקלט רק הרבה יותר מאוחר, לאחר שפג תוקפה של האשרה. רישומי הראיונות והתנהגותו של העותר מצביעים על כך שהמוטיבציה להיכנס ולהישאר בישראל היא כלכלית גרידא. יתר על כן, העותר נופש בתאילנד, דבר הסותר את הטענה כי חשש לחייו שם. עוד מציינת השופטת כי העתירה זהה כמעט לחלוטין לעתירות אחרות שהגיש אותו עורך דין, ומעמידה בספק את אמינות הטענות. מאחר שלא הוכחה סכנה לכאורה לחיי העותר, קובע השופט כי יש לדחות את העתירה על הסף, וגם הסעדים החלופיים המבוקשים נדחים.