תנ"ג 16519-05-19

תקציר

המקרה העומד בפני בית המשפט הוא האם החלטת חברה לחלק דיבידנד לבעלי מניותיה עומדת בדרישות החוק, ובפרט במבחן הרווח כהגדרתו בסעיף 302 לחוק החברות. מבחן הרווח מאפשר חלוקת דיבידנד מרווחי החברה, המוגדר כערך הגבוה יותר בין יתרת העודפים או הרווחים שנצברו בשנתיים האחרונות. המבקשים טענו כי החלטת החלוקה אינה עומדת במבחן הרווח, שכן בידי דירקטוריון החברה היה מידע לפיו הדו"ח הרבעוני הקרוב יצביע על הפסד, שמשמעותו שלחברה אין רווחים ראויים לחלוקה. המשיבים, לעומת זאת, טענו כי החלוקה עמדה בדרישות מבחן הרווח, וכי הדירקטוריון פעל כראוי ובתום לב. השופטת ניתחה בהרחבה את המסגרת הנורמטיבית לחלוקת דיבידנד ואת מבחן הרווח, והדגישה כי מדובר במבחן טכני, צופה עבר, המבוסס על כללים חשבונאיים, שקל ליישמו. השופט בחן את נסיבות המקרה ומצא כי לדירקטוריון הייתה גישה הן להפסד הצפוי ברבעון הקרוב והן לתחזיות המצביעות על רווחים ראויים לחלוקה ברבעונים הבאים. השופטת הסכימה עם המשיבים כי אין להרחיב את מבחן הרווח כך שיכלול רבעונים עתידיים שטרם פורסמו, מה גם שהדירקטוריון פעל בתום לב וביסס את החלטתו על בדיקות ותחזיות מעמיקות. בנוסף, הדגישה השופטת את ההשלכות השליליות האפשריות של פירוש מבחן הרווח כפי שהציעו המבקשים, לרבות אי-ודאות משפטית והרתעת יתר של דירקטורים מביצוע חלוקות דיבידנד. בסופו של דבר קבע השופט כי החלטת חלוקת הדיבידנד עומדת במבחן הרווח. הנסיבות לא הצדיקו חריגה מתחולתו הרגילה של המבחן, והתנהלות הדירקטוריון הייתה ראויה ועולה בקנה אחד עם חובותיו. לפיכך, הבקשה לאישור חלוקת הדיבידנד נדחתה. כמו כן, נוכח ההסכמות וההסכמות העובדתיות אליהן הגיעו הצדדים, אשר ייעלו את ההליך וחסכו משאבים, חויבו המבקשים לשלם למשיבים הראשון והשני 5,000 ₪ כל אחד הוצאות ושכר טרחת עורך דין, ואילו למשיבים השלישי עד העשירי נפסקו 5,000 ₪ כל אחד הוצאות ושכר טרחת עורך דין.