ת"פ 12618-12-16

תקציר

בפסק דין זה, בית משפט השלום ברמלה (כבוד השופט הישאם אבו שחאדה) הרשיע את הנאשם, יוסף מזרחי, בעבירות של תקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ואיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, בעקבות אירוע שאירע לאחר תאונת דרכים. **רקע עובדתי:** על פי כתב האישום, לאחר תאונת דרכים בין רכבו של הנאשם לבין רכבם של אפרים ואסתר כהן, התפתח ויכוח בין הנהגים. הנאשם יצא מרכבו, טרק את דלת הנהג ברכבם של כהן, תקף את אפרים מכה באזור הצוואר, דחף אותו, ואף איים על אסתר באמרו לה "אני ירביץ לך". **הכרעת בית המשפט:** 1. **חלקים מהאירוע:** בית המשפט חילק את האירוע לארבע אפיזודות כרונולוגיות: תאונת הדרכים, יציאת הנהגים, התקיפה והאיומים, וההתקשרות למשטרה. 2. **תאונת הדרכים:** בית המשפט קבע כי אין צורך להכריע בשאלת אשמת הנאשם בגרם התאונה, שכן סוגיית האשמה בנהיגה אינה רלוונטית להרשעתו בעבירות התקיפה והאיומים. 3. **הוויכוח שלאחר התאונה:** בית המשפט קבע, על סמך עדויות הצדדים, כי לאחר התאונה התפתח ויכוח קולני ושימוש בעלבונות הדדיים בין הנהגים. 4. **התקיפה והאיומים:** * **איום על אסתר:** בית המשפט קבע כממצא עובדתי שהנאשם אכן איים על אסתר באמרו לה "אני ירביץ לך", והתנהגותו הצביעה על כוונה לתקוף אותה. קביעה זו נתמכה בעדותו של אפרים, אשר חש כי הנאשם מתכוון לתקוף את אסתר, ובמידיות ההתקשרות של אסתר למשטרה, שם ציינה את האיום. * **טריקת הדלת:** בית המשפט קבע כממצא עובדתי שהנאשם הוא זה שטרק את דלת הנהג של הרכב, בניגוד לטענת אפרים, וזאת על סמך אישור של הנאשם עצמו וסתירות בגרסתו של אפרים. * **התקיפה של אפרים:** בית המשפט קבע שהנאשם הכה את אפרים במכה אחת לעבר צווארו, בעת ששניהם עמדו בצמוד לדלת הנהג של הרכב. קביעה זו נתמכה בעדותם המתואמת של אסתר ואפרים, ובכך שהטענה החלופית של הנאשם (כי התקיפה התרחשה כאשר ישב במשאית) עלתה לראשונה רק בעדותו בבית המשפט (עדות כבושה) ולא נטענה באמרותיו במשטרה. 5. **עבירת האיומים:** בית המשפט פירט את היסוד העובדתי והנפשי של עבירת האיומים, וקבע כי התנהגותו של הנאשם כלפי אסתר, לרבות האמירה "אני ארביץ לך" וניסיון ההתקרבות, עומדת ביסודות העבירה. 6. **עבירת התקיפה והגנה עצמית:** * **טענת הגנה עצמית:** בית המשפט בחן את שישת התנאים להגנה עצמית ודחה את טענת הנאשם. בית המשפט קבע כי לא התקיימו התנאים של סכנה מוחשית, מיידיות, היעדר התנהגות פסולה מצד הנאשם, נחיצות, ופרופורציה. * **נימוקי דחיית ההגנה העצמית:** בית המשפט קבע כי לא הייתה סכנה מוחשית מצד אפרים, כי התקיפה לא הייתה מידית ונחוצה, וכי התנהגותו של הנאשם (איומים ותקיפה) היוו התנהגות פסולה. כמו כן, התקיפה לא הייתה מידתית ביחס לסיטואציה. 7. **טענת מחדל חקירה (אי חקירתו של עד "לירון"):** בית המשפט דן בטענת ההגנה כי אי חקירתו של עד ראייה בשם לירון מהווה מחדל חקירתי. בית המשפט קבע כי אמנם לירון היה עד ראייה חשוב, אך המשטרה אכן ניסתה ליצור עמו קשר. עם זאת, הנאשם עצמו הודה בעצם ביצוע התקיפה, וגרסתו החלופית נדחתה כעדות כבושה. לאור זאת, בית המשפט קבע שלא נגרם לנאשם עיוות דין כתוצאה מאי חקירתו של לירון, ולכן נדחתה טענת מחדל החקירה. **הכרעת דין:** לאור כל האמור, בית המשפט הרשיע את הנאשם בעבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין ותקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק העונשין. **חידוש משפטי / נקודות עקרוניות:** * **הפרדת הדיון בתאונת הדרכים מהדיון הפלילי:** בית המשפט הדגיש כי אין הכרעה בשאלת האחריות לתאונת הדרכים רלוונטית להרשעה בעבירות תקיפה ואיומים. הדבר מפריד בין היבטים אזרחיים (אחריות לנזקי רכוש) לבין היבטים פליליים (עבירות אלימות). * **שימוש בעדויות מוקד 100 כחיזוק:** בית המשפט עשה שימוש משמעותי בהקלטות השיחות למוקד 100 כחיזוק משמעותי לעדויות, במיוחד לגבי עובדת האיום והתקיפה. הדבר מדגיש את משקלן הראייתי של שיחות אלו, בהיותן סמוך לאירוע. * **דחיית טענת הגנה עצמית על בסיס תנאי הסכנה והמיידיות:** פסק הדין מפרט באופן ברור את כשלון התקיימותם של תנאי הגנה עצמית, בעיקר הסכנה המוחשית והצורך המיידי, כאשר הסיטואציה אינה עולה כדי איום ממשי על הנאשם. * **משקלן של "עדויות כבושות":** בית המשפט הדגיש כי העלאת גרסה חדשה, בניגוד לאמרות קודמות במשטרה, עלולה לפגוע באמינותה ולתמוך בדחיית טענות הגנה, כפי שאירע עם טענת ההגנה העצמית של הנאשם. * **מחדל חקירה – סף הכרעה:** פסק הדין מבהיר כי מחדל חקירה, גם אם קיים, לא יוביל בהכרח לזיכוי אם הנאשם הודה בעובדות מהותיות והגנתו לא קופחה באופן משמעותי. ההודאה בעצם התקיפה, בשילוב עם דחיית טענת ההגנה העצמית, היוו את הבסיס לקביעה שלא נגרם עיוות דין.