רע"א 13930-10-10

תקציר

המשיב טען כי המבקשים ניסו להסתיר את מועד ההחלטה הקודמת, תוך ניסיון הטעיה מכוון, שכן המבקשים ידעו על ההחלטה הרבה יותר מוקדם ממה שטענו. המבקשים גם לא פעלו בחיפזון מספק בהגשת הערעור, דבר שגרם לשיהוי מיותר. זאת ועוד, המשיב טען כי המבקשים קיבלו את סמכות בית המשפט ואינם יכולים כעת לטעון אחרת. טענתם העיקרית של המבקשים הייתה כי התביעה נגדם היא צירוף מלאכותי שנועד לעקוף תניית שיפוט, אותה דחה בית המשפט. הגורם הקובע, קבע בית הדין, הוא מטרת צירופו של העובד כצד להליך, שבמקרה זה אינה טקטית אלא מהותית, שכן קיימת עילת תביעה עצמאית כנגד המבקשים. בית המשפט דחה גם את טענות המבקשים כי התביעה תוביל לדיונים במדינות שונות ולפסקי דין שעלולים להיות סותרים, והדגיש כי הטענות נגד המבקשים והחברה שונות, הן מבחינה עובדתית והן מבחינה משפטית. בנוסף, נדחו טענותיהם הפרוצדורליות של המבקשים, שכן הם לא הגישו בקשה פורמלית ולא סיפקו הסבר סביר לשיהוי הממושך בהגשת הערעור. לגופו של עניין, המבקשים לא העלו כל טענה המצדיקה את דחיית התביעה נגדם. לפיכך, בקשת רשות הערעור נדחתה, והמבקשים חויבו בהוצאות המשיב בסך של 15,000 ₪.