ת"א 12770-08-13

תקציר

התובעים, יורשיו של מוחמד חליל חוסיין, תבעו את הנתבע לפיצויי הפקעה בגין שלוש חלקות קרקע הרשומות על שם אביהם בטאבו, שתיים מהן צמודות זו לזו. התובעים טוענים כי אביהם הוא הבעלים של הקרקע המופקעת וכי הם זכאים ל-24/56 מהזכויות במקרקעין כיורשים. הנתבעת לא חלקה על זכותם של התובעים לקבל פיצויים, אך חלקה על גובה הפיצוי. הקרקע המדוברת הופקעה בשנת 1962 וייעודה היה שטח חקלאי. התובעים דרשו פיצוי לפי שווי השוק של הקרקע, בטענה כי יש לחשב אותו לפי צורת השוואה לעסקאות מקרקעין אחרות בקרבת מקום. כן ביקשו פיצוי בגין הפסד דמי חכירה ממועד ההפקעה ועד למועד תשלום הפיצויים, המחושבים בשיעור של 6% משווי הקרקע מדי שנה. הנתבעת טענה כי יש לחשב את שווי הקרקע לפי עסקאות בקרקעות חקלאיות מרוחקות בעלות פוטנציאל פיתוח נמוך, וביקשה כי דמי החכירה יחושבו בשיעור של 5% לשנה. בית המשפט קיבל את טענת התובעים כי הם זכאים ל-24/56 מהזכויות בקרקע המופקעת. בית המשפט קבע כי עסקאות ההשוואה מהוות בסיס לקביעת שיעור הפיצוי. בית המשפט מצא כי השמאי שמינו התובעים טעה בהשוואותיו ולא הביא בחשבון במידה מספקת את המצב התכנוני ואת פוטנציאל הפיתוח של המגרשים. בית המשפט דחה גם את חוות דעתו של השמאי שמונה על ידי הנתבע, אשר ביסס את חוות דעתו על עסקאות עלומות ושגה בהבנתו את הדין החל. בית המשפט קבע כי יש לחשב את שווי הקרקע על פי חוות דעתו של השמאי הנתבע, שכן התובעים לא הצליחו להוכיח את השווי על פי חוות דעתו של השמאי שלהם. עוד החליט בית המשפט כי יש לחשב את דמי החכירה בשיעור של 6% לשנה משווי הקרקע. לפיכך הורה בית המשפט לנתבעת לשלם לתובעים סך של 437,787 ₪ כפיצוי בגין הפסד דמי שכירות לתקופה שעד סוף שנת 2013, בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 64,900 ₪.