עתפ"ב 9325-05-19

תקציר

הערעור נדחה מאחר שהמערערת נעדרת מעמד בתיק, שכן אין לה זכות חוקית במקרקעין עליהם הוצא צו ההריסה. בית המשפט גם לא מצא טעם באף אחת מטענות המערער. המערערת טענה כי פרשנות המונח "מי שרואה עצמו נפגע" בסעיף 228(א) לחוק צריכה להיות רחבה דיה כדי לכלול אותה, שכן היא מחזיקה במקרקעין שנים רבות; עם זאת, בית המשפט החזיק בפרשנות מצמצמת, והגביל את המונח לבעלי זכויות חוקיות בקרקע. עוד קבע בית המשפט כי צו ההריסה המנהלי הוצא כדין, שכן עבודות הבנייה לא הסתיימו באותה עת והבניין לא היה מאוכלס. זאת ועוד, בית המשפט הדגיש את תכליתם של צווי הריסה מנהליים בצמצום הבנייה הבלתי חוקית, ובקשת המערער לעכב את ביצועם במשך 12 חודשים לצורך מציאת מקום חלופי נדחתה, שכן היא סותרת את תכליתם של צווים אלה. הצו מאושר לביצוע לאלתר, ודוחה את בקשת המערער לעיכוב נוסף.