ת"צ 47270-11-19

תקציר

בית המשפט החליט כי יש לדחות לאלתר את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית, ללא דיון נפרד, בהתבסס על סעיף 10(3) לחוק התובענות הייצוגיות, הקובע כי עובדים שהם צד להסכם קיבוצי אינם יכולים להגיש תביעה ייצוגית נגד מעסיקם. הסעיף נועד להגן על זכויות העובדים תוך הבטחת האפקטיביות של ארגוני העובדים בייצוג חבריהם. בית הדין מפרש סעיף זה כחל רק כאשר ארגון העובדים מגן באופן אקטיבי על זכויות העובדים. במקרה זה, מאחר וקיים הסכם קיבוצי המסדיר את תנאי העסקתם של התובעים וארגון עובדים פעיל, ההסתדרות הלאומית, בית הדין סבור כי התובענה הייצוגית אינה המסלול המתאים לתביעות התובעים. בנוסף, בית הדין קובע כי הזכויות הנפגעות אינן מהותיות וכי ארגון העובדים נקט בפעולות בעקבות תלונות התובעים, גם אם לא נפתרו במלואן. טענות התובעים עוסקות באי תשלום שכר בגין עבודה נוספת לכאורה, לרבות איסוף והורדת סייעות, ובגין זמן נסיעה אל ומבתי הלקוחות. בית הדין מציין כי סוגיות אלה נפתרו באופן חלקי באמצעות משא ומתן קיבוצי וכי ארגון העובדים ניסה לתת מענה לחששות התובעים. מאחר שארגון העובדים היה פעיל והזכויות העומדות על כף המאזניים אינן מוחלטות, בית המשפט מחליט כי החריג הסטטוטורי חל, ולא ניתן להגיש את התובענה הייצוגית. יתר על כן, בית המשפט בוחר שלא לפסוק הוצאות למי מהצדדים, תוך הכרה בפתרון חלקי של הסוגיות אך לא פסיקת הוצאות בגין מאמצי התובעים, שכן הנתבעים לא הודו באשמה. החלטה זו מחזקת את הקדימות של משא ומתן קיבוצי וארגוני עובדים פעילים ביישוב סכסוכי עבודה, כמתחייב ממשפט העבודה הישראלי.