עת"מ 1267/09

תקציר

היתר, אזרח ונצואלה יליד 1955, רישיון ישיבת הקבע שלו בישראל נשלל על ידי משרד הפנים. המשרד ביסס את החלטתו על ההנחה כי העותר השתקע מחוץ לישראל, שכן שהה בחו"ל למעלה משבע שנים והחזיק באזרחות זרה. העותר טען כי שהותו בחו"ל הייתה זמנית וכי שמר על קשר רציף עם משפחתו בישראל. בית המשפט בחן את המסגרת הנורמטיבית לשלילת רישיונות לישיבת קבע ומצא כי החוק מעניק לשר הפנים שיקול דעת רחב במתן היתרים. יתר על כן, פסקי דין קודמים קבעו כי רישיון לישיבת קבע פוקע כאשר המחזיק כבר אינו מתגורר דרך קבע בארץ. בית המשפט מצא כי העותר שהה בחו"ל כשלושה עשורים, עם ביקורים קצרים בישראל, ונכנס לארץ באשרת ביקור. הראיות המנהליות תמכו בהחלטת המשרד כי העותר העתיק את מרכז חייו לחו"ל לתקופה ממושכת. משכך, קבע בית המשפט כי פג תוקפו של רישיון ישיבת הקבע של העותר, ובקשתו להשבה נדחתה. עם זאת, המשרד הסכים לשקול מחדש את בקשת העותר להשבת תושבות, ובית המשפט קיבל סעד חלופי זה.