עע"מ 7719/16

תקציר

בפסק הדין דן בית המשפט בחוקיותו של היתר בניה שניתן לראשונה למערערים, תוך ציון ליקויים הקשורים לגובה הבניין ולמיקום המרפסת. בית משפט קמא מצא כי ההיתר אינו חוקי בשל סתירות אלה, אך המערערים טענו כי מדובר בחריגות ובלתי מכוונות, תוך הסתמכות על מידע ופרשנויות שסיפקה הוועדה המקומית. העיקרון המשפטי המרכזי העומד על הפרק הוא "בטלות יחסית", הבוחן האם פגמים כאלה הופכים היתרים לבטלים, תוך איזון בין אינטרס ציבורי לצדק אישי. המערערים פעלו בתום לב, סברו כי ההיתר תקף, וגילוי הליקויים אירע רק לאחר תחילת הבנייה, בין היתר בשל איחור מצד המשיב בהתנגדות להיתר. בית המשפט מדגיש את חשיבותם של ערוצים פרוצדורליים ראויים, ומצביע על כך שהיה על המשיב לערער תחילה באמצעות הוועדה הרלוונטית. נמצא כי החריגות – עלייה מינורית לגובה ונסיגת מרפסת קטנה – אינן משפיעות באופן משמעותי על המרחב הציבורי או על חוקי התכנון. משכך, סבור בית המשפט כי יישומו המחמיר של החוק על ידי בית משפט קמא מופרז, נוכח הסתמכותם של המערערים על ההיתר. הערר מתקבל, ומאפשר למערערים להסתמך על ההיתר המקורי למרפסת, בעוד גובה הגג עשוי להיקבע מול הוועדה המקומית. החלטה זו הופכת על פיה את פסק דינו של בית משפט קמא ומדגישה פגמים פרוצדורליים ותום לב של המערערים. המשיב נדרש לכסות את הוצאות המערערים בשל טעויות פרוצדורליות, אך לא נפסקו הוצאות לוועדה המקומית.