ת"א 9673-02-10

תקציר

התובעים, נשואים, תבעו את הנתבעת בגין לשון הרע, בטענה כי פרסמה מספר מודעות ומכתבים בשטחים המשותפים של בניין ביתם המשותף, בהם נאמרו אמירות משפילות וגזעניות כלפיהם. ההודעות התייחסו למחלוקות בנוגע לשימוש ברכוש משותף בבניין. הנתבעת טענה כי הפרסומים לא נכתבו על ידה וכי התובעים מנסים למנוע את פעילותה כחברת ועד הבית של הבניין. היא גם הגישה תביעה נגדית נגד התובעים בגין פגיעה בפרטיות, אותה הכחישו התובעים. בית המשפט מצא כי חלק מהפרסומים אינם מהווים לשון הרע, שכן הם הבעת דעה או מחלוקת על זכויות קניין, ולכן הם מוגנים על פי חוק איסור לשון הרע. עם זאת, פרסום אחד, המכונה נספח יא', שהשתמש בכינויי גנאי וגזענות, נמצא כלשון הרע. עוד הגיע בית המשפט למסקנה כי התובעים הצליחו להוכיח כי הנתבעת היא המו"לית של מכתב זה, למרות טענותיה אחרת. באשר לזהות האדם המושמץ מצא בית המשפט כי המכתב פנה באופן ספציפי לבעל ולא הזכיר את האישה. מאחר שהאישה לא נפגעה ישירות מהפרסום, תביעתה נדחתה. עוד טענו התובעים כי הנתבע הסית והשמיץ אותם במהלך פגישה. עם זאת, בית המשפט מצא כי התובעים לא הביאו ראיות מספיקות לכך שהדברים המיוחסים לנתבע אכן נאמרו על ידה, ועל כן גם טענה זו נדחתה. בית המשפט העריך את הנזקים בגין הפרסום המשמיץ וקבע את הסכום על 15,000 ₪, בהתחשב בגורמים כגון היקף הפרסום ותוכנו, השלכותיו והיחסים הקודמים בין הצדדים. גם התביעה שכנגד נדחתה, מאחר שהנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה. בית המשפט קבע כי הראיות שהוצגו אינן מספיקות כדי לתמוך בטענותיה לפגיעה בפרטיות. בסופו של דבר חויבה הנתבעת לשלם לבעל 15,000 ₪, ובקשותיהם של התובעים והנתבעים להוצאות נדחו. כל צד יישא בהוצאותיו המשפטיות. פסק הדין ניתן שלא בנוכחות הצדדים, והייתה להם זכות לערער על ההחלטה בבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.