ב"ל 29369-09-19

תקציר

התובעת, שעבדה במפעל הנעליים של בעלה בין השנים 1981-1996, תבעה את המוסד לביטוח לאומי להכיר בתקופת עבודתה במפעל כחלק מתקופת זכאותה לקצבת אזרח ותיק. התובעת לא דווחה למוסד לביטוח לאומי ולא שולמו עבורה דמי ביטוח לאומי במהלך עבודתה. ההגנה טענה כי תביעתה נדחית על פי חוק ודינה להידחות בשל השיהוי בתביעה. עם זאת, בית הדין פסק לטובת התובעת, בקובעו כי אי דיווחה על עבודתה לא נבע מרשלנות מכוונת אלא משום שרואה החשבון יעץ לבעלה כי אין צורך לדווח עליה כעובדת מאחר והיא כבר רשומה כבת זוגו של הבעלים וכי דיווח על עבודתה לא ישרת כל מטרה. בית המשפט, שהסכים עם טענת התובעת כי עבודתה אינה "עזרה משפחתית" אלא עבודה במשרה מלאה, קבע כי תקופת האכשרה של התובעת צריכה לכלול את התקופה בה עבדה בעסק המשפחתי. עוד צוין בפסק הדין כי תביעתה של התובעת לא התיישנה בזמן, שכן מכתב הדחייה של המוסד לביטוח לאומי הזמין אותה להגיש בקשה מחודשת אם יהיו בפניה ראיות נוספות. עם זאת, בית המשפט החליט כי התובעת זכאית לקצבאות רק ממועד דחיית תביעתה הקודמת ואילך, ולא לפניו.