ע"א 110/74

תקציר

בית הדין לשכירות קיבל בקשה לקבוע את שיעור דמי השכירות החוקי החדש לדייר בנק, שלחוזה השכירות שלו אין סולם שכר דירה או תקרה מוגדרים. בית הדין בחר לקבוע את דמי השכירות על בסיס שולי רווח סבירים משווי הנכס בעת אכלוסו, וקבע אותו על 280,000 לירות ישראליות ושולי רווח של 12%, השווים לדמי שכירות חודשיים של 2,800 לירות מצריות. מדובר בעלייה מדמי השכירות החודשיים הקודמים בסך 941.50 י"פ, עם תקופת מעבר הדרגתית של ארבע שנים לפי סעיף 52(ה) לחוק הגנת הדייר. עם זאת, בית המשפט המחוזי חלק על כך, וטען כי יש לחשב את הרווח הסביר על פי שווי הנכס כאשר הוא פנוי, המוערך בכ-700,000 ש"ח, ולקבוע שולי רווח של 6%. בית המשפט הצדיק זאת בהתייחסות לפסקי דין קודמים ולאקלים הכלכלי הנוכחי, במטרה להעלאה מדודה. על החלטת בית המשפט המחוזי הוגש ערעור, כאשר המערער תמך בגישתו של בית הדין והמשיב תמך בעמדת בית המשפט המחוזי אך ביקש שולי רווח גבוהים יותר. השופט ברנזון, במתן פסק הדין של בית המשפט העליון, דחה את הערעור וקיבל את הערעור שכנגד. הם קבעו כי יש לחשב את דמי השכירות על בסיס שווי הנכס כאשר הוא פנוי, תוך התייחסות לפסיקה קודמת ולמציאות כלכלית. הם קבעו את דמי השכירות בשיעור של 7% מערכו הפנוי של הנכס, שהסתכם ב-4,083.33 י"פ לחודש, והורו למערערת לשלם למשיב הוצאות בסך 3,000 י"פ בגין הערעור והערעור שכנגד.