ת"א 42144-08-20

תקציר

הנתבעת טענה כי יש לאפשר לה להמשיך ולהתגורר בדירה ציבורית שירשה מאביה, שכן היא עמדה בדרישות לפי סעיף 70(א) לחוק ההתייעלות הכלכלית. לטענתה, היא התגוררה עם אביה לפחות ארבע שנים לפני מותו, דבר המזכה אותה בהגנת סעיף 3 המקורי לחוק הדיור הציבורי. לחילופין, טענה כי גם לפי חוק הדיור הציבורי הנוכחי היא זכאית להישאר בדירה. עם זאת, השופטת פסקה נגד הנתבעת, וקבעה כי היא לא הביאה ראיות מספיקות לכך שהתגוררה ברציפות עם אביה במשך ארבע שנים לפני מותו, כנדרש בחוק ההתייעלות הכלכלית. השופטת הטילה ספק במהימנות עדי הנאשמת וראיותיה, לרבות מסמכים רפואיים ועדויות בנוגע למצבו הבריאותי של אביה. השופטת שקלה גם את דבריה של הנתבעת עצמה ומצאה כי הם סותרים את טענתה למגורים בדירה לפני שנת 2014. עוד ציינה השופטת כי גם אם הנתבעת הייתה עומדת בקריטריונים לפי סעיף 70(א), עדיין היה עליה לפנות את הדירה שכן היא זכאית לדירה ציבורית אחרת על פי זכאותה. השופט העניק את סעד הפינוי, הורה לנתבע לפנות את הדירה עד ליום 1.12.2024, ופסק בעניינים כספיים, לרבות קביעת דמי השכירות וההוצאות שעל הנתבע לשאת בהם. ההחלטה התקבלה בהיעדר שני הצדדים.