עת"מ 33307-12-11

תקציר

בית המשפט החליט כי העתירה שהגישו מספר אזרחים ישראלים, נגד סירוב משרד הפנים להאריך את תוקף דרכוניהם, אינה ראויה ודינה להידחות. על פי חוק הדרכונים, הנפקת דרכונים ותוקפם כפופים לשיקול דעתו של שר הפנים. החוק מחייב זיקה הדוקה בין המבקש לבין מדינת ישראל, והשר רשאי לשקול את הכוונה להשתקע בארץ בעת הפעלת שיקול דעת זה. בית המשפט קבע כי הנהלים שנקבעו על ידי המשרד להסדרת שיקול דעת זה, לרבות בחינת ההתיישבות, הם חוקיים. גם טענות העותרים בדבר אפליה וחוסר סבירות נדחו, שכן בית המשפט מצא כי ההליכים חלים באופן סביר על כלל האזרחים, ללא קשר לאופן קבלת אזרחותם. השאלה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם נעשה שימוש לרעה בשיקול הדעת בדחיית בקשת העותרים להאריך את דרכוניהם. בית המשפט הגיע למסקנה כי החלטת המשרד התקבלה בהתאם לנהלים הרלוונטיים וכי העותרים לא הציגו הצדקה מספקת להתערבותו של בית המשפט. העותרים עזבו את ישראל זמן קצר לאחר קבלת האזרחות ושהו תקופות ממושכות בחו"ל, דבר שהצביע על היעדר התיישבות. זאת ועוד, העותרים לא הביאו ראיות או פרטים מספיקים התומכים בטענותיהם בדבר הסיבות לעזיבתם, נכסיהם בישראל או מועד החזרה הצפוי. בית המשפט הדגיש כי הכוונה לפשרה היא שיקול מרכזי ומצא את עמדת המשרד סבירה בעניין זה. מאחר שהעותרים החזיקו בהיתרי מעבר תקפים, זכותם החוקתית להיכנס ולצאת מהארץ לא נפגעה. לפיכך נדחתה העתירה, והעותרים חויבו לשאת בהוצאות ובשכר טרחת עורך דין.