פ"ה 11808-08-14

תקציר

התיק עוסק בקבוצת תובעים שהם עובדי משרד החוץ הישראלי, המועסקים על פי חוזים מיוחדים, וטענו כי יש לשלם להם את מלוא שכרם בתקופה של עיצומים ושביתות שהוכרזו על ידי ועד עובדי משרד החוץ. לטענתם, הם לא השתתפו בשביתה ואין לנכות את שכרם. עם זאת, בית המשפט מצא כי התובעים לא הביאו ראיות מספיקות לכך שעבדו כרגיל בתקופת הסנקציות וכי עבודתם הייתה במשרה מלאה. נהפוך הוא, מהראיות עולה כי הם השתתפו בעיצומים בכך שמילאו אחר הנחיות הוועדה ונמנעו מהפצת מוצרי המרכז באופן אלקטרוני. לפיכך, קיבל בית המשפט את עמדת המדינה לשלם להם שכר ראוי, שהוא ניכוי סביר על סמך הערכת מנכ"ל המשרד. באשר לתקופת השביתה, התובעים לא הביאו ראיות משכנעות לניסיון אמיתי לעבוד בתקופה זו. רובם לא שלחו הודעות כפי שהתבקשו כדי להצביע על נכונותם לעבוד, ואלה ששלחו הודעות לא השתמשו בנוסח שצוין, מה שהעיד על חוסר כנות. יתר על כן, התובעים לא עשו מאמץ אמיתי להיכנס למשרדים ובחרו שלא להכעיס את עמיתיהם השובתים בכך שנענו לבקשת האיגוד להתרחק מהעבודה. על פי הפסיקה, אין די בהצהרה גרידא על נכונות לעבוד ללא מאמץ ממשי להיכנס למקום העבודה ולבצע משימות כדי לתבוע שכר בעת שביתה. התובעים, שהסתפקו בשליחת הצהרה מקיפה, השתתפו בשביתה ולכן לא היו זכאים לשכר. בנוסף, התובעים לא הגישו כל תביעה נגד ההסתדרות (הארגון היציג של התובעים), ובית הדין לא מצא סיבה ליצור יריבות בין התובעים לבין ההסתדרות. בעקבות זאת החליט השופט לדחות את התביעה הן נגד מדינת ישראל והן נגד ההסתדרות.