ע"א 1257/03

תקציר

השאלה העומדת על הפרק היא האם נכה משוחרר התובע הטבות לפי חוק הנכות (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959, מנוע מלעשות כן משום שקיבל תשלומי ביטוח לאומי מהמוסד לביטוח לאומי. החוק קובע כי נכה שבוחר לקבל הטבות לפי חוק הביטוח הלאומי, אינו זכאי עוד לגמלה לפי חוק הנכות. זוהי סוגיה נפוצה שבתי המשפט מתמודדים איתה לא פעם, והמחוקק טרם תיקן את החוק הקיים כדי לתת פתרון. הפסיקה הנוכחית, כפי שהותוותה בפרשת אבחנה, קובעת כי קבלת תשלומי ביטוח לאומי במשך חצי שנה מהווה בחירה סופית, החוסמת את דרכו של היחיד לקבלת קצבאות לפי חוק הנכות. פסק דין זה מבוסס על כך שהתנהגותו של הפרט מעידה על בחירתו, וגביית כספים מהמוסד לביטוח לאומי נתפסת כראיה חותכת לבחירה זו. עם זאת, פרשנות זו ספגה ביקורת על היותה בלתי צודקת, שכן היא עלולה לאלץ אנשים לעוני בכך שתאלץ אותם לבחור בין שתי אפשרויות. יתר על כן, החוק עצמו אינו קובע כי קבלת קצבאות הביטוח הלאומי שקולה למימוש זכות הבחירה. השופטים במקרה זה מציעים לשנות את המשפט המנהגי הקיים, ומציעים כי קבלת קצבאות הביטוח הלאומי לא תיחשב אוטומטית כבחירה סופית. לטענתם, יש לבחון את נסיבותיו של כל מקרה ומקרה כדי לקבוע אם באמת הייתה לאדם ברירה. הדבר יבטיח כי נכים לא יימנעו באופן בלתי הוגן מלקבל את ההטבות המגיעות להם. בהחלת פרשנות מתוקנת זו על עניינו של המערער, קובעים השופטים כי על ועדת הערר לבחון מחדש את חומר הראיות כדי לקבוע אם באמת הייתה למערער ברירה, ואם ביכולתו להביא ראיות מספיקות לכך, יש לדון בערעורו. השופטים מדגישים את הצורך בפעולה חקיקתית לתיקון פורמלי של החוק ומפצירים ביועץ המשפטי לממשלה לפעול בהתאם.