תמ"ש 28185-09-19

תקציר

אב הלווה לבנו וכלתו כסף לרכישה ושיפוץ של בית, בטענה שמדובר בהלוואה שיש להחזיר. עם זאת, הבן והכלה טענו כי מדובר במתנה. בשל טיב הקשר ביניהם, נטל ההוכחה נפל על האב להוכיח כי אכן מדובר בהלוואה, דבר שלא עשה די הצורך. המפתח לפסק הדין היה היעדר הסכם בכתב בין הצדדים, למרות עושרו של האב וסירובו של הבן לחתום על הסכם הלוואה. בעוד האב הציג דפי חשבון עם הערות אישיות המתארות את העסקאות כהלוואות, אלה סותרים בתצהיר הבן ונעדרים ראיות תומכות. האב גם נמנע מלהתעמת ישירות עם הכלה ולא לזמן צדדים שלישיים רלוונטיים לעדות. למקרה לא סייעה העובדה שהתנהלו הליכים גם בבית הדין הרבני. השופטת הסתמכה על הסברה של הכלה כי מסרון רלוונטי המודה בהלוואה נשלח תחת לחץ, וכן ציינה את הודאת האב כי עשה טעות שלא תתוקן לעולם. משכך, נדחתה התביעה על סך 400,000 ₪, והאב חויב לשלם הוצאות בסך 25,000 ₪ לאוצר המדינה, בהינתן הסיוע המשפטי שקיבלה הכלה.