בע"מ 2224/23

תקציר

פסק הדין שניתן ביום 21.4.2024 עוסק בתיק משפטי מורכב הנוגע לשימוש בזרעו של קטין שנפטר לצורך רבייה לאחר מותו. הוריו של המנוח ביקשו להמשיך בפעולה זו, מתוך אמונה שהיא עולה בקנה אחד עם כוונותיו של בנם. עם זאת, בית המשפט, אף שהביע אהדה לאובדן ההורים, לא מצא בסיס משפטי מספיק להיעתר לבקשתם. השופט וילנר הדגיש את הצורך בתשתית משפטית מוצקה ולא בערעורים רגשיים גרידא, והדגיש כי כל החלטה הכרוכה בשימוש בחומר הגנטי של אדם שנפטר חייבת להיתמך בראיות קונקרטיות לרצונותיו המפורשים של אותו אדם. פסק הדין התבסס על מקרים קודמים כדי להדגיש את הדרישה להסכמה מדעת בנוגע לשימוש בגופו או בחומר גנטי לאחר המוות, תוך הדגשת חשיבות השמירה על האוטונומיה וכבודו של אדם גם לאחר מותו. בית המשפט לענייני משפחה קבע בעבר כי לא הוכח שהקטין התכוון לשימוש בזרעו לאחר מותו. נוכח היעדר הוכחה כאמור והגישה הזהירה הנדרשת בהערכת צוואתו המשוערת של המנוח, נדחתה הבקשה לערעור נוסף. בנוסף, טענת ההורים בדבר קיומו של "מנדט עצמאי" לקבל החלטות כאפוטרופוסים הופרכה, שכן החוק קובע כי האפוטרופסות מסתיימת עם מות הילד או הגיעו לבגרות. משכך, בית המשפט לא מצא כל בסיס לסמכות הורית בתרחיש זה. השופטים ח' כבוב וי' עמית הסכימו עם החלטתו של השופט וילנר לדחות את הבקשה, והביעו תנחומים למשפחה תוך הדגשת הדבקות בעקרונות המשפט על פני שיקולים רגשיים בפסק דינם.