תמ"ש 37181/97

תקציר

התובעת, שהתגרשה מבעלה לאחר 28 שנות נישואים, הגישה תביעת רכוש כנגד בעלה לשעבר וחמיה המנוח, בה ביקשה להצהיר כי היא שותפה בכל נכסיו וזכויותיו של הנתבע על פי דין חלוקת נכסים בין בני זוג. בני הזוג ניהלו אורח חיים דתי, נולדו להם חמישה ילדים ושניהם עבדו במהלך נישואיהם. התובע תרם למשק הבית וגידל את הילדים בעוד הנתבע המשיך בקריירה שלו כרואה חשבון. בין הצדדים היה פער הכנסות משמעותי, כאשר הנתבע השתכר הרבה יותר מהתובע. בית המשפט לענייני משפחה פסק לטובת התובעת, וקבע כי דיני שיתוף בנכסים חלים על נישואי הצדדים. בית המשפט קבע כי חזקת השיתוף בנכסים נועדה להשיג צדק ושוויון בין בני זוג, ולהבטיח שאף אחד מהצדדים לא יישאר ללא רכוש לאחר הגירושין. על פי חזקה זו, כל רכוש שנצבר במהלך חייהם המשותפים של בני הזוג נחשב לרכוש משותף, ונטל ההוכחה מוטל על הנתבע להוכיח כי נכסים כלשהם הרשומים על שמו שייכים לו בלבד. בית המשפט קבע כי מועד פרידת הצדדים, ומכאן הפסקת השיתוף בנכסיהם, היה מועד הגשת תביעותיה של התובעת בחודש אפריל 1997. נכסי הנדל"ן, חשבונות הבנק, קופות הגמל וכלי הרכב שבבעלות הנתבעת נמצאו כנכסים משותפים, כאשר התובעת זכאית לחלק של שליש בכל אחד מהם. עוד קבע בית המשפט כי לתובע זכויות בחלק מדמי השכירות שהתקבלו מנכסי הנתבע ומהכספים בחשבונות הבנק שלו. כמו כן, לתובע נפסקו מחצית מהזכויות שנצברו בקופות הגמל של הנתבעת שנפתחו לפני הפירוד. באשר למשרד רואי החשבון הנתבע, הכיר בית המשפט בתרומתה של התובעת לפיתוח הקריירה של הנתבעת וקבע כי היא זכאית לחלק משווי המשרד. אלא שבמקום לחלק את השווי שווה בשווה, הורה בית המשפט לנתבעת לשלם לתובעת תשלומים תקופתיים כדי להתמודד עם פער ההכנסות בין הצדדים. תשלומים אלה נועדו לשמור על רמת החיים של התובעת קרובה יותר לזו ממנה נהנתה במהלך הנישואין. התשלומים התקופתיים נקבעו על 3,000 שקל לחודש עד שילדם הקטין של בני הזוג יגיע לגיל 18 או יסיים תיכון, ו-4,500 שקל לחודש לאחר מכן. בית המשפט הבהיר כי תשלומים אלה כפופים לשינוי בהתאם להכנסותיו של הנתבע ויחייבו גם את יורשיו. בנוסף, חויב הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. פסק דין זה ביקש להשיג הגינות ושוויון בחלוקת הנכסים לאחר גירושין, תוך הכרה בתרומתם של שני בני הזוג, ובמיוחד בחלקה של התובעת במטלות הבית ובגידול הילדים. גישתו של בית המשפט שיקפה מעבר לחלוקה שוויונית יותר של הנכסים, תוך התחשבות בפערי ההכנסות ובכושר ההשתכרות העתידי של בני הזוג המתגרשים.