ת"א 58590-02-20

תקציר

התובע, בעל נכס בתחום השיפוט של העירייה הנתבעת, תבע את האחרון בגין רשלנות שהובילה להצפה חוזרת ונשנית של ביתו. לטענתו, העירייה כשלה בקיום מערכות ניקוז תקינות, לרבות בורות חלחול וקולטנים, מה שהוביל לנזקי מים בתוך רכושו. בעירייה הכחישו את הטענות וטענו כי פעלו באופן סביר וכי ההצפות נגרמו על ידי צדדים שלישיים או תנאי מזג אוויר חריגים. בית המשפט מינה מומחית שמצאה את העירייה אחראית בשל משאבות שלא הופעלו, אך מכיוון שממצאי המומחית לא היו אמינים, בית המשפט לא אימץ את חוות דעתה. מומחה נוסף כמעט מונה אך התובע ערער על החלטה זו, וערכאת הערעור קבעה כי יש להשתמש בראיות הקיימות. בהיעדר ראיות מומחה התומכות בטענת התובע לרשלנות, בחן בית המשפט את הנושא עצמו ומצא את העירייה אחראית לאי תחזוקת מערכת הניקוז הציבורית. נטל ההוכחה עבר לעירייה, והם לא הביאו ראיות לתחזוקה סבירה. באשר להיקף הנזק, מינה בית המשפט מומחה מטעמו והסתמך על הדו"ח שלהם לצד ראיות נוספות. התובע תבע פיצויים בסך של למעלה מ-600,000 ₪, אך בית המשפט פסק לו פיצויים בסך 167,750 ₪, וקבע כי חלק מטענותיו אינן מוכחות או בלתי סבירות. התובע טען גם לעוגמת נפש, שבית המשפט פסק בסך 17,000 ₪. בית המשפט דחה את טענת העירייה לרשלנות תורמת מצד התובע. בסופו של דבר הורה בית המשפט לעירייה לשלם לתובע 185 אלף שקל, כולל הפרשי ריבית והצמדה. כל צד נצטווה לשאת בהוצאותיו.