עמ"נ 21894-05-17

תקציר

פסק הדין הנדון הוא כי יש לדחות את העתירה שהגיש המערער, ששהה בישראל שלא כדין. המערערת, שבקשתה לרישיון ישיבה מטעמים הומניטריים נדחתה, לא מיצתה את כל הסעדים המשפטיים ולכן אינה יכולה לטעון כי היא זכאית למעמד של תושבת קבע. בית המשפט מכיר בכך שהמערערת ניסתה להסדיר את מעמדה בישראל באמצעים שונים לאורך השנים, אך מדגיש כי עניינה של העתירה הנוכחית הוא דווקא בדחיית בקשתה להישאר בארץ מטעמים הומניטריים. השופט מגיע למסקנה כי לא נפל פגם בהחלטה לגרש את המערערת, בהתחשב בכך שהיא שוהה בישראל שלא כדין למעלה משנה. זאת ועוד, טענותיה של המערערת בדבר קיומו של דיון הוגן וסבירות התנהלותה של המשיבה נדחות אף הן, שכן בית המשפט מוצא כי ניתנה לה הזדמנות מספקת להציג את טענותיה וכי המשיב פעל בסבירות. השופטת מדגישה כי גישת העזרה העצמית של המערערת, בה קבעה חוקים משלה בנוגע למעמדה, פוסלת אותה מלקבל סעד מבית המשפט. עם זאת, פסק הדין מבהיר כי המערערת עדיין יכולה לפנות לאפיקים משפטיים אחרים כדי למצות את האפשרויות העומדות בפניה בנוגע למעמדה וזכויותיה, בהתאם להליכים המשפטיים המתאימים. לבסוף, השופט מחליט שלא לחייב את המערער בשכר טרחה כלשהו וצו הביניים מוסר.