בר"ע 1793/07

תקציר

פסק הדין הנדון מתייחס לערעור משפטי על תחולתה של תקנה 519(א), המאפשרת לבית משפט להורות לתובע להעמיד ערבות לתשלום הוצאות הנתבע. התקנה נועדה למנוע תביעות סרק ולהבטיח כיסוי הוצאות הנתבע אם התביעה תידחה, תוך איזון בין זכות הגישה של התובע לערכאות. שאלת המפתח היא האם על בית המשפט לחייב תובע להפקיד ערבות, במיוחד כאשר סיכויי ההצלחה קלושים, ואם כן, באילו נסיבות. המקרה שלפנינו עוסק בשני מבקשים שהגישו תביעה נגד המשיבים. בית משפט קמא מצא כי סיכויי ההצלחה נמוכים והורה למבקשים להפקיד ערבות להוצאות. אחת המבקשות, שהיא חברה המתוארת כריקה מתוכן או כבלתי יציבה כלכלית, לא חלקה על החלטה זו. עם זאת, המבקש השני, שלא הוכח כי הוא סובל מקשיים כלכליים, טען כי חובת מתן הערבות חלה רק כאשר קיים חשש לאיתנותו הפיננסית של התובע. בית המשפט קבע כי תכליותיה של תקנה 519(א) - מניעת תביעות סרק והבטחת הוצאות הנתבע - חייבות להתקיים יחד. זה לא מספיק כדי למלא רק אחד התנאים האלה. מאחר שהמשיבים לא הוכיחו כי יתקשו לגבות הוצאות ממבקש ספציפי זה אם התביעה תיכשל, ובהינתן שזכות הגישה לערכאות היא זכות חוקתית, קבע בית המשפט כי אין לחייב את המבקש בהפקדת ערובה. עם זאת, פסק דין זה אינו חל על המבקש האחר, שלא ערער על ההחלטה. עוד הדגיש בית המשפט כי המשיבים יוכלו להגיש בקשה מחודשת לשחרור בערבות אם יוכיחו חשש בדבר יכולתו של המבקש לשלם הוצאות. מנגנונים נוספים, כגון תקנות סף ואגרות, קיימים למניעת תביעות סרק, ותקנה 519(א) צריכה להיות מיושמת בזהירות, רק במקרים המתאימים.