ע"פ 3490/97

תקציר

בית המשפט העליון אישר החלטה להוציא צו הריסה למחסן שנבנה ללא היתר, למרות זיכויו של המערער מעבירות נלוות. כתב אישום ראשוני האשים את המערער בעבירה על סעיפים 145, 203 ו-204 לחוק התכנון והבניה, אך בשל חוסר הוודאות לגבי מועד הקמת הבניין וחוסר המעש של הרשויות לאורך השנים, סווג התיק מחדש לפי סעיף 212(5) לחוק התכנון והבניה, המאפשר הריסה ללא הרשעה. בית המשפט המחוזי זיכה את המערער אך אישר את סמכותו של בית משפט השלום להוציא את הצו מטעמים של אינטרס ציבורי. בית המשפט הבחין בין הריסה לאחר הרשעה (סעיף 205) לבין הריסה ללא הרשעה (סעיף 212), תוך שימת דגש על אינטרס ציבורי וסילוק מטרד ולא על ענישת עבריין בנייה. היא הגיעה למסקנה כי למרות שהערכאות הנמוכות ציינו את הבנייה הבלתי מורשית של המחסן, הן איזנו כראוי בין האינטרס הציבורי לבין שיקולים אישיים והצדיקו הריסה בשל פוטנציאל המטרד הציבורי של המבנה. חוסר יכולתו של המערער להגיש השגות מספיקות הביא להכרעת הדין, והביא לדחיית הערעור בהסכמה פה אחד של כל השופטים.