עת"מ 24734-05-15

תקציר

התיק בבית המשפט נסוב סביב הסיווג הראוי של חניונים לצורך מיסוי מוניציפלי, ובפרט לגבי השיעור שבו יש לחייב במס חניונים, והאם הדבר דורש אישור של השרים. העותרים טוענים כי יש לסווג את החניונים כ"נכס אחר", דבר שיביא לשיעור מס נמוך יותר, ואילו העירייה טוענת כי יש לסווגם כ"שירותים", דבר הנופל תחת שיעור מס גבוה יותר. החלטת בית המשפט מצדדת בעירייה בנושא זה, וקובעת כי הסיווג המתאים לחניונים הוא אכן "שירותים". בית המשפט מכיר במורכבות החקיקתית סביב מיסוי מוניציפלי ובמחלוקות התכופות בנוגע לסמכויות הרשויות בנושאים אלה. השופט בוחן בקפידה את השאלות המרכזיות בתיק, הנוגעות לסיווג החניונים ולצורך באישור שרים לתיקונים. הם מסיקים כי גם עם סיווג ספציפי, יש לשקול האם יש למסות את החניונים בנפרד או כחלק מהנכס העיקרי. באשר לשימוש בחניונים, מדגישה השופטת כי הסיווג צריך להתבסס על השימוש בפועל בנכס, ובמקרה של מתקנים רב תכליתיים, הסיווג נקבע על פי השימוש והמטרה של כל חלק בנפרד. לפיכך, סיווגם הספציפי של החניונים כקטגוריה נפרדת אינו מוחלט ויש לבחון אותו בכל מקרה לגופו. השופט מדגיש את שיקול הדעת של הרשויות המקומיות בענייני ארנונה ואת חובתן להפעיל שיקול דעת זה, והתערבות בית המשפט נדירה. השופט מתייחס גם לסוגיית אישור השרים, וטוען כי התיקון שביצעה העירייה אינו טעון אישור משום שהוא תואם את התעריפים הקבועים בחוק לפי תקנות ההסדרים. הם מתייחסים לפסקי דין קודמים התומכים בתיקון טעויות בצווי ארנונה ללא אישור השרים, במיוחד כאשר הדבר תואם את שיעורי המינימום הקבועים בתקנות. בית המשפט מפרש את הכוונה העומדת מאחורי חוקי ההקפאה - המגבילים את שיקול הדעת של הרשויות המקומיות בקביעת שיעורי המס - כניסיון ליצור אחידות ולמנוע שרירותיות, ובמקרה זה הזדקקות לאישור שרים תנציח טעות. כמו כן, דן השופט בחזקת השיהוי, המיטיבה עם הרשות במקרים בהם מערערים על פגמים עתיקים במיסוי מוניציפלי. הם קובעים כי חזקה זו היא טיעון פרוצדורלי לדחיית עתירות מסוימות ולא זכות מהותית לנישומים. ככזה, הוא אינו חל באופן סימטרי על מצבים שבהם הרשות מתקנת טעויות. השופט מתייחס גם לסיווג ההיסטורי של החניונים, אך מוצא כי השאלה המכרעת היא הסיווג הנכון הנוכחי. בסופו של דבר, השופט מגיע למסקנה כי יש לדחות את העתירות נגד החלטת העירייה, והעירייה אינה נדרשת לקבל את אישור השרים לתיקון. ההחלטה מפרטת גם את גובה ההוצאות בהן יישאו העותרים, וקובעת אותן על 5,000 ש"ח לכל עתירה.