ת"א 1631/06

תקציר

התובעים, בעלי בניין בירושלים, הגישו תביעה לפינוי הנתבעים מדירה בבניין. הנתבעים הם סב ונכדה, כאשר האחרונה עברה להתגורר בדירת השכירות המוגנת של הראשונה בשנת 2005. התובעים טענו כי נוכחותה של הנכדה הפרה את סעיף הסכם השכירות האוסר על השוכר לאפשר לכל אדם אחר להשתמש במקום. הנתבעים טענו כי מגורי הנכדה נחוצים בשל מחלת הלב של הסב וכי היא מוגנת מכוח סעיף 20 לחוק הגנת הדייר, המתיר לבני משפחה להתגורר עם הדייר. בית המשפט בחן את סעיף 5 להסכם ואת התקדימים הרלוונטיים, והגיע למסקנה כי בני המשפחה מוגנים בדרך כלל, למעט במקרים של חוסר תום לב או מגורים מלאכותיים. מאחר שהנכדה לא התייתמה, היא לא זכאית להיות "ילדה" לפי סעיף 20, אך היא כן זכאית להיות "קרובת משפחה" אחרת. עם זאת, בית המשפט מצא כי יש לה דירה נוספת בה היא שוהה מדי פעם, ולכן היא אינה זכאית להגנת סעיף 20. בית המשפט דחה את הטענה כי מדובר בטענה מוקדמת מדי, שכן הנכדה עברה לגור עם הסב. באשר לטענת הנכדה כי מקום מגוריה חיוני לרווחת הסב, ציין בית המשפט כי נוכחותה עדיין מהווה הכנסת דייר אחר. בית המשפט לא השתכנע כי הסב נזקק לטיפול סיעודי ולכן לא היה צריך לפרש את סעיף 5 לאור מצב כזה. בית המשפט דחה גם את טענת הנתבע כי התובעים לא היו הצדדים הנכונים לתבוע, שכן הם היו הבעלים הרשומים של הבניין. בעקבות זאת פסק בית המשפט לטובת התובעים, הורה על פינוי הנכדה בתוך 45 יום וחייב את הנתבעים לשאת בהוצאות התובעים ובשכר טרחת עורך דין.