ע"א 5001-02-18

תקציר

בפסק דין זה הנוגע לתביעת לשון הרע, בוחן בית המשפט האם פוסט של המערער ברשתות החברתיות עולה כדי לשון הרע והאם הוא מוגן תחת הגנת תום הלב. ראשית, בית המשפט בוחן אם הפוסט מהווה "פרסום", וחוסר הטיעון של המערער בעניין זה מוביל להנחה שכן. אולם עיקר המוקד הוא הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע. הפרסום המדובר הוא ביקורת צרכנית על פיצה שהמערערת מצאה כבלתי מספקת, לרבות פרטים כמו השריה ושימוש במרכיבים לא רצויים. בית המשפט מכיר בכך שעסקים חשופים למשוב צרכנים, המשרת את האינטרס הציבורי על ידי יידוע בחירות הצרכנים ועידוד שיפור עסקי. לפיכך, בית המשפט רואה בפוסט הבעת דעה בעניין ציבורי. בית משפט קמא מצא תחילה את הפוסט בלתי סביר, וטען כי הוא אימפולסיבי ומוגזם; עם זאת, שופט הערעור חלק על כך, הדגיש את חשיבות ההקשר וציין כי הביטוי בו נעשה שימוש היה מתון יחסית בהשוואה לשיח מקוון טיפוסי. המערערת פנתה לראשונה לעסק באופן פרטי ושיתפה את חוויותיה ברשתות החברתיות רק לאחר תגובה לא מספקת, המעידה על התנהלות מדודה. ערכאת הערעור מצאה כי חזקת תום הלב חלה ואין נסיבות השוללות אותה. משכך, הפרסום של המערערת נחשב לביקורת צרכנית מידתית והוגנת, הראויה להגנה משפטית. הערעור התקבל, הפך את החלטת בית משפט קמא, והמשיב חויב לשלם למערערת הוצאות משפט.