רע"א 5215/22

תקציר

בקשת רשות הערעור נדחית לאחר עיון מדוקדק בהחלטת בית המשפט המחוזי, בתיקי בית המשפט ובמסמכים התומכים. הכלל המושרש הוא שערכאות ערעור כמעט ולא מתערבות בהחלטות פרוצדורליות של בית המשפט בנוגע לסעד זמני, אלא אם כן מתעוררות נסיבות חריגות. במקרה זה נקבע כי לא מתקיימות נסיבות חריגות כאלה. בבואם לבחון בקשות לסעד זמני, בתי המשפט מעדיפים את מאזן הנוחות על פני ביסוס עילת תביעה לכאורה. בית המשפט המחוזי מצא כי טענות המבקשים אינן חסרות שחר; עם זאת, מאזן הנוחות העדיף לדחות את בקשתם. המבקשים טענו כי ללא סעד זמני ייגרם להם נזק בלתי הפיך, וטענו כי נכסי החברה יימכרו במחירי פירוק, והרווחים לא יוגדלו. עם זאת, בית המשפט המחוזי ציין כי דירקטוריון החברה ובעלי המניות הסכימו על מכירת המניות, כאשר המחלוקות היו רק לגבי סכום התמורה, מהן עולה כי כל נזק שייגרם למבקשים יהיה כספי ולפיכך בר פיצוי. זאת ועוד, בית המשפט זיהה פגיעה פוטנציאלית בחברה ובמשיבים מביטול הסכם המכר. עוד טענו המבקשים לזכות סירוב ראשונה לפי סעיף 14 להסכם פורסיב, בטענה כי מדובר בזכות קניינית ולא כספית בלבד. עם זאת, טענתם לא הייתה מבוססת, והם לא הוכיחו כל ניסיון לממש זכות זו. נקודה זו לא הוזכרה במכתב ההתראה הראשוני והופיעה רק בכתבי הטענות שלהם. משכך, טענה זו לא שינתה את מסקנותיו של בית המשפט המחוזי באשר למאזן הנוחות. משכך, הן בקשת רשות הערעור והן הבקשה לסעד זמני נדחות.