ע"א 446/82

תקציר

במקרה זה דן בית המשפט העליון בערעור שעניינו פיצויים בגין נפגעים שנגרמו למערער בתאונת דרכים לפני תחילתו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. התאונה אירעה כאשר מונית, נהוגה על ידי המשיב מס' 1, החליקה לנתיב הנגדי והתנגשה ברכב אחר בתנאים גשומים וערפיליים. בית המשפט המחוזי הטיל על המשיבים אחריות מכוח סעיף 41 לפקודת הנזיקין, המגלגל את נטל ההוכחה לנתבע אם הנסיבות מצביעות על רשלנות. בית המשפט העליון הסכים וציין כי אמנם החלקה אינה מוכיחה באופן חד משמעי רשלנות, אך משמעותה היעדר זהירות מצד הנהג, אלא אם כן הוכחה סיבה בלתי נשלטת. למרות שהמשיבים ניסו לטעון לחבותם, בית המשפט מצא כי הם לא הביאו ראיות מספיקות כדי לשלול רשלנות. כמו כן, התייחס בית המשפט לחישוב הנזקים. השופט קמא נדרש להתחשב בחוות דעתם של שני מומחים רפואיים בנוגע לנכותו של המערער והחליט על אחוז אמצע. בית המשפט העליון אישר החלטה זו, והסכים כי יש לשקול חוות דעת מרובות של מומחים באופן מצטבר רק אם כל חוות דעת מתייחסת לליקויים שונים. עם זאת, בית המשפט שינה את הפיצוי שנפסק בגין כאב וסבל והגדיל אותו מ-55,000 ל-70,000 שקלים ישנים, שכן שגה השופט קמא בכך שהסתמך על תקנות הפיצויים במקום על דיני הנזיקין המסורתיים שהיו נהוגים לפני תחילתו של חוק הפיצויים. בית המשפט העליון קבע כי הפיצוי צריך להתחשב בכאב הפיזי והנפשי שחוו בעבר ובסבל הצפוי בעתיד. על אף שהמערערת העלתה חששות בדבר חישוב הריבית וההצמדה, טענה זו לא זכתה להתייחסות בשל אופייה הכללי והיעדרותה מדיונים פרוצדורליים. בסופו של דבר, הערעור התקבל באופן חלקי, כפי שצוין, תוך חיוב המשיבים בתשלום שכר טרחת עורך הדין של המערער.