ת"א 7017-06-09

תקציר

התובעת, שירשה מסבתה זכות דיירות מוגנת בבית, טענה כי היא בעלת הבית והחצר הסמוכה, וביקשה מבית המשפט להורות על רישום הבית והחצר על שמה בטאבו. הנתבעת, מ.מ.י., טענה כי הבעלים היחיד של הבית והחצר היא מדינת ישראל, וכי פקעה זכותה של התובעת לדיירות מוגנת בבית. בית המשפט קבע כי התובעת לא הצליחה להוכיח את טענתה לבעלות. נמצא כי זכותה של התובעת לדיירות מוגנת בבית פקעה בעבר עם נטישתה את הבית, ולא הוכחו זכויות אחרות במקרקעין. פסק דינו של בית המשפט לא יצר מעשה בשאלת הבעלות, ועל כן נבחנה התביעה לגופה. גם טענות התובעת כי יש לתקן את הרישום בטאבו נבחנו ונדחו. ראשית, טענת החזקה הנוגדת, שהייתה יכולה להקנות זכויות בעלות באמצעות התיישנות, נדחתה כבלתי רלוונטית, שכן הקרקע היא בבעלות המדינה, ואין בה כדי לגבור על הוראות חוק-יסוד: מקרקעי ישראל, האוסר על העברת בעלות במקרקעי ישראל. שנית, נדחתה גם הטענה כי רישום המקרקעין על שם המדינה היה מזויף. התובעת לא הביאה ראיות מספיקות לתמיכה בטענה זו, ועדותה לא הייתה אמינה. זאת ועוד, התנהלותה של התובעת עצמה הצביעה על כך שהיא מודעת לכך שאין לה זכויות בעלות בקרקע. לפיכך, התביעה נדחתה, והתובע חויב לשלם לנתבע את הוצאות הנתבע ושכר טרחת עורך דין.