ב"ל 24325-05-16

תקציר

השופט דוחה את הערעור בשל הפרת התיישנות. הערעור הובא לבית המשפט למעלה משישים יום לאחר שנמסרה ההחלטה נשוא הערעור למערער, והשופט קובע כי החזקה כי ההחלטה נמסרה למערער בתוך ימים ספורים עומדת בעינה, למרות טענות המערער כי קיבל את ההחלטה באיחור. המערערת לא הביאה ראיות לטענה זו ולא נקבה בתאריך. עוד מציינת השופטת כי המערערת יכלה לפנות למשיב כדי לברר את ההחלטה ולא עשתה כן. זאת ועוד, השופט קובע כי נסיבותיו האישיות ומצבו הרפואי של המערער אינם מצדיקים הארכת המועד, כנדרש בחוק. המערער טען כי יש להתחשב באי יכולתו לנהל את ענייניו כראוי, אך השופט קובע כי מצבו אינו עומד באמות המידה הקבועות בסעיף 11 לחוק ההתיישנות. בהתייחסו לגופו של הערעור, מדגישה השופטת כי סמכותו של בית המשפט להתערב בהחלטות ועדת הערר (אי כושר) מוגבלת למקרים קיצוניים של חוסר סבירות העולה כדי טעות משפטית, ומתייחסת רק לשאלות משפטיות. השופט קובע כי החלטת הוועדה התבססה על התיק הרפואי של המערער ועל חוות דעת של אנשי מקצוע רלוונטיים, וכי קביעת הוועדה בדבר דרגת אי הכושר הייתה סבירה. המשרות עליהן המליצה הוועדה למערער מתאימות גם נוכח היעדר הכשרתו או ניסיונו המיוחד, ועל כן לא נדרשה הוועדה לספק הצדקות נוספות. בנוסף, מציינת השופטת כי טענת המערער כי החלטה שהתקבלה לאחרונה והעניקה לו דרגת נכות מלאה מוכיחה את טעות הוועדה אינה משכנעת, שכן החלטה זו מתייחסת לתקופה אחרת ולהערכה רפואית שונה. ככלל, השופט מגיע למסקנה כי החלטת הוועדה הייתה סבירה ולא ניתן להצדיקה, וגם אלמלא הפגיעה בחוק ההתיישנות, עדיין היה הערעור נדחה לגופו.