רע"א 8995/23

תקציר

במקרה שנדון בפני בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, קבעו השופטים, בראשות השופט יצחק עמית, כי קריסת מנוף על רכב אינה מהווה "תאונת דרכים" לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. האירוע כלל קריסת מנוף על רכב שעצר בבת ים וגרם לנזק נפשי לנהג הרכב. בחינת בית המשפט התמקדה בשאלה האם הרכב היה "בשימוש" והאם קיים קשר סיבתי משפטי בין השימוש ברכב לבין האירוע. למרות שהרכב מונע והנהג חגור בחגורת בטיחות, בית המשפט מצא כי עצירה לצורך מענה לשיחת טלפון אינה מהווה שימוש טבעי ואינטגרלי הקשור לנסיעה. זאת ועוד, בית המשפט הגיע למסקנה כי הסיכון הנשקף מקריסת העגורן אינו סיכון תחבורתי שהחוק מבקש לטפל בו. נימוק זה נתמך בתקדימי מקרים בהם גורמים זרים בעלי שכיחות נמוכה של מעורבות באירועים מסוג זה לא עמדו בקריטריונים לתאונת דרכים. כמו כן, בית המשפט הדגיש שיקולי מדיניות המונעים ייחוס סיכונים כאלה לכלל הנהגים כאשר יש לתת דין וחשבון על גורמים רשלניים ספציפיים, ובכך גם לתמרץ תקני בטיחות באתרי בנייה. פסק הדין מבטיח כי האחריות המשפטית תיפול על האחראים הישירים לקריסת המנוף, ולא תרחיב את ההגנה במסגרת ביטוח תאונות דרכים. לפיכך, התביעה תתנהל על בסיס עילות נזיקין במקום פיצוי בגין תאונות דרכים, והמבקשים נדרשים לכסות את הוצאותיו המשפטיות של המשיב. החלטה זו מדגישה את גישתה רבת הניואנסים של הרשות השופטת להגדרת תאונות דרכים ומדגישה את החשיבות של התאמת האחריות המשפטית לסיכון ולאחריות בפועל, ולא רק לקביעה הפיזית של הנזק.