ע"פ 5920/13

תקציר

בפסק הדין בעניין ערעורם של שני מערערים בתיק תקיפה מינית, אישר בית המשפט לערעורים את קביעותיו של בית משפט קמא מכמה טעמים. בפסק הדין חזר והודגש כי ערכאת ערעור נמנעת בדרך כלל מלערער על ממצאיו העובדתיים והמהימנים של בית משפט קמא, שיש לו יתרון של צפייה ישירה בעדים. עם זאת, חריגים נעשים בנסיבות חריגות או כאשר ניכרות טעויות משפטיות ופרוצדורליות. בית המשפט התייחס לטענותיו של המערער הראשון כנגד הרשעתו באונס ובמעשה סדום, תוך שימת דגש על עדותה המהימנה והמפורטת של המתלוננת למרות מצבה הלקוי במהלך האירוע. גרסתה הייתה עקבית ואוששה בראיות נסיבתיות, כולל ראיות פיזיות והצהרות של אחותה ועדים אחרים. בית המשפט הדגיש כי יכולתה של הנפגעת לזכור פרטים למרות הטראומה העניקה אמינות לעדותה, ודחה את הטענות בדבר אשליה עצמית או בדיה. באשר למערער השני, אשר פקפק בזיהויו כעבריין בשל כך שהמתלונן לא ראה את פניו, מצא בית המשפט ראיות נסיבתיות מספקות, ובראשן נוכחותו במקום הרלוונטי. כן בחן בית המשפט אישום של שיבוש הליכי משפט נגד המערער השני הנוגע לניסיון לתאם עדויות שקר עם המערער הראשון. בית המשפט הגיע למסקנה כי בעוד שמעשיו של המערער מס' 1 במהלך השיחה הצביעו על שיבוש הליכי חקירה, הרי שאמירותיו העקביות של המערער מס' 2 בהמשך החקירה שללו כוונה לשבש במכוון. משכך, זוכה המערער השני מאשמה זו. לבסוף, בחן בית המשפט את גזרי הדין שנגזרו על שני המערערים. בית המשפט קבע, כי שקל כראוי את חומרת העבירות ואת חוסר החרטה של המערערים. למרות העונשים החמורים, שכללו מאסר בפועל, גזרי הדין נקבעו בהתאם לחומרת העבירות והתקדימים, ודחו את טענות המערערים להקלה בעונש בשל איחור לכאורה בהגשת כתב אישום. הנה כי כן, ערעורו של המערער מס' 1 נדחה לחלוטין, ואילו ערעורו של המערער מס' 2 התקבל בחלקו מבחינת סעיף האישום של שיבוש, ואישר את יתר החלטתו של בית משפט קמא.