ת"א 5197-02-23

תקציר

החלטת בית המשפט מתמקדת בעיקר במענה לטענות הנתבעים לדחיית התביעה על הסף. השופטת מדגישה את הקיצוניות של פיטורים מסוג זה, שיש להתחשב בהם רק כאשר אין כל אפשרות שהתובע ישיג את הסעד המבוקש. באשר לטענת הנתבעים כי הבקשה הוגשה באופן טקטי כדי לסבך את המשך ההליך, מצדד השופט בתובע, בהתחשב בשנים שחלפו מבלי שהנתבעים מילאו את התחייבויותיהם. השופט דוחה גם את טענת ההתיישנות של הנתבעים, וקובע כי הטעמים העומדים מאחורי תקופת ההתיישנות – כגון קושי בשימור ראיות – אינם חלים במקרה זה. עם זאת, השופטת מקבלת את טענת הנתבעים בנוגע לדמי השימוש, וקובעת כי פסק הדין משנת 2017, שהתמקד בסעד הצהרתי, לא כלל אותם. התביעה לדמי שימוש, משנת 1986, אינה יכולה להיגזר מפסק דין זה. באשר לתביעה הקשורה להוצאות, השופט מגביל את עילת התביעה להוצאות שהוצאו לאחר 4.3.2021, מועד דחיית הערעורים על פסק הדין משנת 2017, בנימוק של חשש לכפל פיצויים. כמו כן, השופטת מקבלת חלקית את עמדת הנתבעים ביחס למצוקה נפשית, וקובעת כי עילת תביעה זו יכולה להיבחן רק ממרץ 2021 ואילך, שכן התביעה הקודמת לא כללה סעדים כספיים בגין עוגמת נפש. השופט מעודד את הצדדים להגיע להסכמה על יתר המחלוקות ומציע כי אלו יוכרעו לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, במטרה להגיע לפתרון צודק ויעיל. השופטת מסכמת ומפרטת את הצעדים הבאים, בהם בחינת יתר המחלוקות ודיון שנקבע לנובמבר 2024.