בר"ע 443/08

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית בקשת רשות ערעור על החלטה קודמת שניתנה בבית משפט השלום בירושלים בעניין זכות הדיירות המוגנת. ההחלטה המקורית דחתה את בקשת העותרת למתן צו מניעה זמני נגד המשיבים, ובמקום זאת העבירה את התיק לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים. בקשת רשות הערעור, שהוגשה בנימוק שהחלטת הערכאה הנמוכה יותר התקבלה בחוסר תום לב וכי לא גילתה קיומה של טענה קשורה, נדחית בנימוק שהיא חסרת שחר. לדברי השופטת, טענתה העיקרית של העותרת - כי בנה ונכדתה יורשו להשתתף בניהול החנות כדי להבטיח את חלקה בדיירות המוגנת - אינה מצדיקה את קבלת הערעור. השופט מסכים עם בית משפט השלום כי צו מניעה זמני לא ישרת כל תכלית מעשית עבור העותר ועלול לגרום נזק למשיבים, וכי הסוגיה העומדת על הפרק נוגעת למערכת היחסים הפנימית שבין העותר למשיבים, ולא ליחסיו של העותר עם המשכיר. כמו כן, השופטת מציינת כי המחוקק נתן מענה למצבים בהם מספר בני משפחה של דייר מוגן אינם יכולים לאכלס במשותף את המושכר. השופטת דוחה גם את טענת העותרת כי עליה לקבל את חלקה ברווחי החנות כדי להמשיך לחיות, וקובעת כי אם אמצעי פרנסתה השתנו בעקבות פטירת הדייר המוגן, סעדה הוא בתביעה למזונות מהעיזבון, ולא בסעד זמני במסגרת תביעה לפירוק שיתוף. השופט מצדד בעמדת בית משפט השלום כי היה על העותר לגלות את קיומה של התביעה הקודמת שהגיש המשיב, וכי התביעה העיקרית והבקשה לסעד זמני מופנות שתיהן כלפי בן משפחה, מה שהופך אותה לסכסוך משפחתי. לבסוף, השופט קובע כי יש לדון בתביעת העותר לפירוק שיתוף יחד עם טענות נוספות הנוגעות לעיזבון המנוח, שכן החנות המדוברת היא רק אחד ממספר נכסים שהותיר אחריו המנוח. בקשת רשות הערעור נדחית אפוא, והערבות מוחזרת לעותר.