ע"א 4145/24

תקציר

מסקנת פסק הדין היא כי יש לדחות את בקשת המשיבים לעיכוב ביצוע. בתחילה הגישו המשיבים את בקשתם לעיכוב ביצוע לבית המשפט המחוזי, מתוך סברה כי הרשות נותרה בעינה מאחר שלא הגישו ערעור. עם זאת, בית המשפט המחוזי דחה אותה, בציינו כי ערעור של צד אחר כבר הוגש, ובכך העביר את הסמכות לערכאת הערעור. תקנה 145 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ח-2018, מבהירה כי מרגע שמוגש ערעור, הסמכות לבקשות עיכוב הליכים עוברת לבית הדין לעררים. הפרשנות נועדה לייעל את ההליכים ולמנוע התנגשויות בין ערכאות שונות המנהלות בקשות דומות. לגופו של עניין, לא הצליחו המשיבים להוכיח כי דחיית בקשתם תגרום נזק בלתי הפיך, הנדרש בדרך כלל לצורך עיכוב ביצוע פסק הדין. לגופו של עניין, מצא בית המשפט עמימות בטענות המשיבים בדבר מקום מגוריהם והסיכון לאבד את דירתם ללא תמיכה ראויה. יתר על כן, הוויתור המשפטי הקודם שלהם על כל תביעה ל"דיירות מוגנת" החליש את עניינם. ככלל, בית המשפט לא מצא סיבה משכנעת להעניק את השהייה, וציין כי ההוצאות יישקלו בערעור הבא.