בש"פ 7721/95

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון מתייחס לאדם (המערער) המואשם בשורה של עבירות פריצה וגניבה. מעצרו הוארך, אך משפטו לא החל בתוך 60 יום ממעצרו. כתוצאה מכך, הוא היה צריך להשתחרר. עם זאת, הוא הוחזק במעצר בלתי חוקי למשך 25 ימים נוספים עד שיזם את שחרורו מבית המשפט. לאחר מכן הורה בית משפט השלום על שחרורו בתנאים מסוימים, לרבות הפקדת מזומנים, שהמערער לא הצליח לעמוד בה, וכתוצאה מכך המשך מעצרו. המדינה ביקשה לעצור מחדש את המערער, אך בית משפט השלום סירב בנימוקים שיפוטיים אך ביטל את המצב הכספי. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, שהורה על מעצרו של המערער. המערער ערער על החלטה זו לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון קבע כי החלטת בית המשפט המחוזי אינה נותנת את הדעת כראוי לזכות היסוד של המערער לחירות, כפי שהותוותה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. תוך הכרה בכך שלבית משפט השלום הייתה סמכות לעצור מחדש את המערער, הדגיש בית המשפט כי לא ניתן להתייחס למעצר בלתי חוקי כאל עניין טכני גרידא. בעקבות חקיקת חוק היסוד קבע בית המשפט כי החזקת אדם במעצר ללא בחינה מחודשת של הצורך במעצר, לרבות תקופת המעצר הבלתי חוקי, תהיה בלתי חוקית. יש לראות את תקופת המעצר הבלתי חוקית כאילו שוחרר המערער ולאחר מכן נעצר מחדש, דבר המשפיע על הערכת הצורך בהמשך המעצר. כמו כן, הדגיש בית המשפט כי לאחר פקיעת צו המעצר, גם הסמכות לשחרר אדם על תנאי חדלה להתקיים. במקרה דנן, מאחר שצו המעצר של המערער פקע, לא יכול היה בית משפט השלום להתנות את שחרורו. בית המשפט הגיע למסקנה כי המערער הוחזק במעצר בלתי חוקי במשך 35 יום וכי יש להביא תקופה זו בחשבון כאשר שוקלים את מעצרו מחדש. באשר לאופי העבירות ולעברו הפלילי של המערער, קבע בית המשפט כי חלופת מעצר, כגון "מעצר בית", היא אמצעי ראוי יותר. משכך, קיבל בית המשפט העליון את הערעור, הורה על שחרורו של המערער בתנאים קצובים ועיכב את יציאתו מהארץ.