רע"א 6147/23

תקציר

בפסק דינו של בית המשפט העליון בתיק ע"א 6147/23 דן בית המשפט בבקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, אשר דחה את טענותיהן של חביבה דיגה וסניורה אשר, אחיות ילידות בולגריה שהוכרו כנכות על פי חוק נכים מרדיפות הנאצים. בתחילה הוענקו לאחיות הטבות החל מיום 1.5.2008, בעקבות הכרה משנת 2010 שהתבססה על החלטת בית המשפט בעניין הרשקו נ' הרשות המוסמכת. המבקשים היו מעורבים בשורה ארוכה של הליכים משפטיים שמטרתם להקדים את מועד הזכאות להטבות שלהם למועד מוקדם יותר בהתבסס על טענות הקשורות לחוויות המלחמה שלהם, כולל אירוע ריכוז לכאורה בשנת 1943. למרות מספר ניסיונות וטיעונים משפטיים שונים, בקשותיהם נדחו בעקביות בנימוקים שכללו אי עמידה בדרישות עובדתיות, סופיות החלטות קודמות והתיישנות משפטית. החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו הדגישה את אופיים המכריע של פסקי דין קודמים ודבקה בעיקרון לפיו ערעור יכול להיעשות רק על בסיס עילות משפטיות ולא קביעות עובדתיות, בהתאם לסעיף 17(ח) לחוק הרלוונטי. בית המשפט העליון דחה את הבקשה הנוכחית, וחזר והדגיש כי רק ערעורים הנוגעים לשאלות עקרוניות מעבר לאינטרסים הישירים של הצדדים או שיש בהם עיוות דין חמור פוטנציאלי יצדיקו רשות ערעור. הבקשה לא עמדה בקריטריונים אלה, שכן הסוגיות שהועלו טופלו ונפתרו בפסקי דין קודמים, ובפרט צוין כי התשתית העובדתית של התלונות הוסדרה זה מכבר. בנוסף, הדגיש בית המשפט כי הערכאה הנמוכה יותר הבינה את הטענות בדבר "רשימות גבייה" הנטענות על ידי המבקשים, אשר שימשו לכאורה להצדקת אי הכרה בהטבות. עם זאת, קו הנמקה זה לא הספיק כדי להפוך את ההחלטות המבוססות על תקדימים ומסגרות משפטיות מבוססות. לפיכך, טענת המבקשים כי כל יהודי בולגריה זכאים להטבות ללא התייחסות ספציפית לאירועים פרטניים לא נתמכה, שכן העילה המוכרת להטבות נבעה מפסיקה ספציפית בפרשת הרשקו שהוחלה באופן אחיד. בכך הדגיש המקרה את חשיבותן של הסופיות וההתאמה העובדתית בקביעות משפטיות, במיוחד כאשר מדובר בעוולות היסטוריות.