ת"א 55183-11-20

תקציר

השופט עשה מאמץ רב להביא את הצדדים להסכמה, אך נכשל, בשל אופי התיק וזהות המעורבים. התביעה, שעמדה בתחילה על פיצויים בסך 375 אלף שקל בגין לשון הרע, הייתה מוגזמת ולא במקומה, והיו מעורבים בה חמישה נתבעים בגין אמירות טריוויאליות. בהמשך צמצם התובע את התביעה והשמיט חלק מהנתבעים, אך הדבר לא הצדיק את טענותיהם המיותרות של הנתבעים בנושאים שוליים. לאחר מכן דנה השופטת לגופו של עניין, וקבעה כי פרסומי הנתבעים מהווים לשון הרע שכן הם ייחסו לתובע מעשים בלתי חוקיים. הנתבעים לא הצליחו להוכיח את טענותיהם בדבר "אמת בפרסום" או "תום לב" כהגדרתם בחוק. הם לא הראו כי התובע עשה שימוש במשאבי ציבור, ופרסומיהם לא נעשו בתום לב. במקום זאת, הנתבעים התעקשו על טענותיהם למרות ראיות שהפריכו אותן. השופטת פסקה לתובע סכומי פיצוי משתנים מכל נתבע, הנעים בין 6,500 ל-13,000 ₪, בהתאם לתוכן פרסומיהם והיקפם. סך הסכומים, כולל שכר טרחת עורך דין, נקבע על 10,000 ₪ מנאשם 1 ו-2,500 ₪ כל אחד מנאשמים 2 ו-5, שישולמו בתוך 45 יום. השופט סיים את דבריו בהדגשת הזכות למשפט הוגן והאופי הלא עונשי של הוצאות המשפט, וסגר את התיק.