ת"א 3177/01

תקציר

תיק זה נסוב סביב הסכם פשרה שהושג בשנת 1976 בין ראובן כץ לבין חברת בנייה, בנוגע לנכס בבעלות כץ. בהסכם נקבע כי כץ יקבל תשלום של 62,500 שקל ודירה חלופית בתמורה לרישום הנכס על שם החברה. עם זאת, ההסכם מעולם לא מומש על ידי אף אחד מהצדדים. ראובן כץ נפטר בשנת 1980, ובתו התובעת ירשה את הנכס. לטענתה, יש לבטל את ההסכם בשל אי ביצועו, בעוד החברה הנתבעת מבקשת לאכוף אותו. השאלות המרכזיות העומדות בפני בית המשפט הן תוקפו של ייפוי הכוח של התובע, היריבות בין הצדדים והאם יש לקיים או לבטל את ההסכם. בית המשפט בוחן תחילה את ייפוי הכוח שניתן לתובע על ידי ראובן כץ. היא קובעת כי ייפוי הכוח תקף ובלתי חוזר, שכן הוא לא בוטל על ידי כץ לפני מותו, ועל פי ההלכה והפסיקה, זכות כזו אינה יכולה לעבור בירושה ליורשיו. לפיכך, לתובע יש תביעה תקפה על הנכס, המבססת יריבות עם החברה הנתבעת. באשר למהימנותם של עדים, בית המשפט מציין כי עדי שני הצדדים שופכים אור על מעשיהם (או מחדליהם) של הצדדים, ולכן אין צורך לקבוע לאיזה עד להאמין. העובדות עולות מהמסמכים שהוצגו, והמסקנות נגזרות מהצהרות הצדדים. לאחר מכן מתייחס בית המשפט לשאלה האם יש לאכוף או לבטל את הסכם הפשרה. היא מדגישה כי אכיפה היא בדרך כלל הסעד המועדף בדיני החוזים, אלא אם כן יהיה זה בלתי צודק לעשות כן. במקרה זה, חוסר המעש של שני הצדדים במשך כמה עשורים, כל אחד עם ההסברים שלו, מוביל למסקנה כי יש לבטל את ההסכם עקב נטישה. חוסר המעש של הנתבע מהווה ויתור או מחילה על ביצוע ההסכם, במיוחד בהתחשב באיחור הניכר בביצוע פסק דין, אשר יכול להתפרש כ"רשלנות מונעת". יתר על כן, בית המשפט מוצא כי ההתחייבויות המקבילות בהסכם לא מולאו על ידי מי מהצדדים, דבר המצדיק את אי ביצוע חובותיהם. חובת הנתבע לקבל היתר בניה וחובת התובע להעביר את הנכס היו תלויות זו בזו ובמקביל. מאחר שהנתבעת לא פעלה לקבלת ההיתר, היה מוצדק שלא להעביר את הנכס. בנוסף, בית המשפט דוחה את תביעת הנתבעת לאכיפה על בסיס הפרתו הנטענת של התובעת את ההסכם. התנהגותו של הנתבע עצמו מעידה על נטישת ההסכם, והתחייבות התובעת להעביר את הנכס לא קוימה בשל אי מילוי תפקידה של הנתבעת. לאור ביטול ההסכם, מורה בית המשפט על השבת הסכומים ששולמו על ידי הנתבעת, בתוספת ריבית והצמדה ממועד התשלום ועד להשבה בפועל. סכומים אלה יוחזקו בנאמנות על ידי עורך דינו של התובע ויועברו לנתבע עם מחיקת הערת האזהרה על הנכס. כל צד אחראי להוצאות המשפטיות שלו. בסופו של דבר, הסכם הפשרה מבוטל, והצדדים מוחזרים לעמדה בה כיהנו ערב כריתת ההסכם, בכפוף להשבת התובעת של התשלומים החלקיים שקיבלה.