ת"צ 52438-10-18

תקציר

פסק הדין דן בהחלטה בבקשה לאישור תובענה ייצוגית שהוגשה נגד עיריית חיפה על ידי נכים המתקשים להגיע למבני הציבור בעיר בשל חוסר נגישות. העירייה, המתמודדת עם עלויות גבוהות לביצוע התאמות הנגישות הנדרשות, מבקשת שיפוי ממשרדי הממשלה כדי לממן שינויים אלה כמתחייב מחוק השוויון ומתקנות הנגישות למבנים קיימים. בית המשפט מכיר תחילה בתוקפה של שליחת הודעה לצדדים שלישיים בהליכי תביעה ייצוגית כדי להימנע מהחלטות סותרות ולייעל משאבים. לאחר מכן היא בוחנת את עילות השיפוי שתבעה העירייה, שבמרכזן הנטל הכלכלי הכרוך בעמידה בתקנות הנגישות ובהבטחות לכאורה של משרדי הממשלה להעניק סיוע במימון. בפסק הדין צוין כי לעירייה אין ראיות קונקרטיות להתחייבות מפורשת של הממשלה להעביר תקציבים לעבודות נגישות. במקום זאת, המשרדים רק הביעו נכונות לגבש מתווה לסיוע תקציבי, דבר שלא התממש. בית המשפט מאפיין את ליבת הסוגיה כביקורת על החלטת השרים שלא לתקצב עבודות נגישות, המצויה בסמכותם של בתי המשפט לעניינים מנהליים. בעוד שלבתי המשפט יש סמכות להכריע בשאלות אגב שאינן בסמכותם, פסק הדין מדגיש את החסרונות של התקפות עקיפות על פעולות שלטוניות, במיוחד בתובענות ייצוגיות. אלה כוללים מורכבות פרוצדורלית, היעדר סמכות שלטונית רלוונטית כצד ופוטנציאל לעקוף עקרונות המשפט המינהלי. בית המשפט מגיע למסקנה כי המקרה הנוכחי אינו מצדיק פגיעה עקיפה במעשה השלטוני בהליך התובענה הייצוגית. נמצא כי הכרעה בתביעות העירייה נגד משרדי הממשלה תחייב דיון מעמיק בסוגיות תקציביות ומנהליות מורכבות, החורגות מתחום התובענה הייצוגית. במקום זאת, יש לטפל בנושא באמצעות התקפה ישירה – עתירה לבג"ץ. בסופו של דבר, פסק הדין מבטל את ההחלטה המתירה לעירייה לשלוח הודעה למשרדי ממשלה חיצוניים, תוך הדגשה כי יש לפתור את הנושא בערוצים המנהליים המתאימים. הצו אינו מטיל הוצאות על מי מהצדדים, ובכוונת בית המשפט לדון בהמשך ההליך בדיון נוסף.