עת"מ 13020-09-22

תקציר

חוק השבות קובע כי על העולים היהודים לישראל להביע רצון להשתקע בארץ על מנת לקבל תעודת עולה. זה לא דורש הוכחה של התיישבות בפועל, שהיא דרישה עבור אזרחים מתאזרחים אחרים. עולים אלה זכאים גם לאזרחות ישראלית. עם זאת, אזרחות ישראלית אינה מבטיחה קבלת דרכון ישראלי. חוק הדרכונים מעניק לשר סמכות לסרב או להאריך דרכונים. החוק מכיר גם בחשיבות ההתיישבות בפועל בישראל לצורך הנפקת דרכונים ותקופות תוקפם. תיקון לחוק הדרכונים משנת 2017 קובע כי השר אינו יכול לסרב להנפיק דרכון ראשון לאזרח חדש לפי חוק השבות רק משום שלא השתקע בישראל. זה היה כדי להקל על עולים חדשים. עם זאת, התיקון חל רק על הנפקת דרכון ראשון. השר עדיין יכול לקבוע את תקופת תוקפו של הדרכון הראשון ואם להנפיק דרכון שני על סמך הסדר בפועל. התיקון נועד ליצור איזון בין סיוע לעולים חדשים לבין מניעת שימוש לרעה בדרכונים ישראליים. מדיניות משרד הפנים הייתה לסרב להנפיק דרכונים לעולים בשנתם הראשונה בישראל. זאת, בגיבוי פסיקות בתי המשפט שהכירו בבעיית השימוש לרעה בדרכונים על ידי אזרחים ללא קשר ממשי לישראל. בעקבות התיקון שונתה המדיניות להנפיק לעולים בפעם הראשונה דרכון לשנה ולא תעודת מעבר. עוד קובעים נהלי המשרד כי קבלת דרכונים נוספים מותנית במידת השתקעות בישראל. העותרים טענו כי ההליכים אינם חוקיים, מפלים ואינם בוחנים באופן קונקרטי כל בקשה. עם זאת, בית המשפט מצא כי הנהלים עולים בקנה אחד עם החוק, אושרו בפסקי דין קודמים וגובשו לאחר בחינת נתונים רלוונטיים. הם גם לא מצאו אפליה בין עולים חדשים לבין אזרחים ישראלים אחרים שאינם מתיישבים בישראל, שכן לאזרחים אלה היה קשר כלשהו למדינה. לבסוף, ציין בית המשפט כי ההליכים מאפשרים לשקול נסיבות מיוחדות, ומבטיחים בחינה קונקרטית של כל בקשה. לפיכך נדחתה העתירה, והעותרים חויבו בהוצאות המשיבים.