עמ"ש 5585-04-22

תקציר

השופטים שקלו בכובד ראש את הטיעונים שהוצגו על ידי הצדדים ובחנו ביסודיות את פסק הדין המפורט והמנומק היטב שניתן על ידי בית משפט קמא. הם לא מצאו סיבה לדחות את הממצאים העובדתיים שהוצגו בפסק הדין, שתמכו במסקנות המשפטיות שהוסקו. יתר על כן, הם לא מצאו טעויות משפטיות בנימוקיו של בית משפט קמא. ערכאת הערעור כיבדה את קביעותיו העובדתיות והערכות המהימנות של בית משפט קמא, מה גם שבית משפט קמא בחן ביסודיות את חומר הראיות וסיפק ניתוח מקיף. העובדות העיקריות הן כדלקמן: הכספים שהועברו למערערת נועדו למטרה ספציפית של רכישת מקרקעין עבור המנוחה, ולא כמתנה במהלך חייה. הכספים הועברו על ידי המשיבה עבור מגורי המנוחה בתמורה לדירתה בהרצליה, שנמכרה טרם רכישת הקרקע. המערער, שהציע לסייע ברכישת הקרקע, הפר את חובת הנאמנות שחב כלפי המנוח ורשם את המקרקעין על שמו. בית המשפט מצא כי טענת המערערת כי הכסף הוא מתנה אינה נתמכת בראיות מספיקות. במקום זאת, הראיות הצביעו על כך שהכספים הועברו למטרה מסוימת והיו קשורים לרכישת הקרקע. במקרקעין הנדונים ביקרו המערערת והמנוח, והכספים שהועברו תאמו את מחיר הרכישה. השופטים התייחסו גם לתקדימים משפטיים, והדגישו כי רישום נכס לא תמיד מהווה ראיה חותכת לבעלות, במיוחד כאשר הרכישה ממומנת מכספו של אחר. במקרים כאלה קמה חזקת אמון, ונטל ההוכחה מוטל על הבעלים הרשום להפריך חזקה זו. המערערת לא הצליחה לספק סיבה משכנעת להעדפתה הנטענת של המנוחה אותו, במיוחד לאור העובדה שצוואתה הצביעה על כוונה לחלוקה שווה של הנכסים בין נכדיה. בנוסף, דחה בית המשפט את טענת ההתיישנות וההשתהות של המערערת, בהתחשב בקשר המשפחתי ובהתנהגותו המטעה של המערער. השופטים הגיעו למסקנה כי אין מדובר במקרה של נישול אדם מרכושו אלא במקרה שבו המערער ניצל את בני משפחתו והפר את האמון שניתן בו. משכך, נדחה הערעור, והמערערת חויבה בהוצאות המשיבים. ההחלטה התקבלה פה אחד על ידי שלושת השופטים, וכספי הערבות היו אמורים להיות מועברים למשיבים.