עמ"נ 39933-07-20

תקציר

מדובר במספר קיבוצים שעברו הליך של התאגדות דירות, הליך השולל את זכויות הקיבוץ ביחידות דיור ומעביר אותן ישירות לחברי הקיבוץ. הקיבוצים היו חוכרים לדורות של הקרקעות עליהן נבנו יחידות הדיור והצטרפו לתהליך שיזמה החלטת מועצת מקרקעי ישראל 751, המאפשרת לקיבוצים להקצות דירות לחבריהם. בעקבות אישור תוכנית אגודת הדירות, החליטה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה להטיל היטל השבחה על הקיבוצים, שערערו על ההחלטה. היטל ההשבחה נועד להגשים את רעיון הצדק החברתי, לפיו מי שמתעשר בזכות הפעילות הנורמטיבית של רשויות התכנון צריך לחלוק את ההתעשרות הזו עם הציבור. ועדת הערר דחתה את ערעורי הקיבוצים, והביאה את הקיבוצים לערער על החלטה זו לבית המשפט. בית המשפט דחה את העררים, והסכים עם ועדת הערר כי הקיבוצים, כחוכרים לדורות, הם אלה שנהנו מהשבחת הקרקע ולכן חייבים בתשלום היטל השבחה. עוד קבע בית המשפט כי לקיבוצים הייתה זכות להשתמש בקרקע בהתאם לייעודה החדש והם העבירו את זכויותיהם בקרקע ישירות לחבריהם. כמו כן, קבע בית המשפט כי הוראות סעיף 21 לחוק מקרקעי ישראל, שהיו פוטרות את הקיבוצים מתשלום היטל השבחה, אינן חלות משום שלא התקיים התנאי השלישי הקבוע בסעיף. לבסוף, קבע בית המשפט כי תשלום סכום על ידי רשות מקרקעי ישראל במקום היטל ההשבחה אינו פוטר את הקיבוצים מתשלום זה, ואם בוצע תשלום כזה, יש להחזירו. ההחלטה מחזקת את עקרון גביית המס האמיתית ואת חובת תשלום היטל ההשבחה על ידי הנהנה מפעולת ההשבחה.