בר"ע 2607/07

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בשני ערעורים על החלטות שקיבל ראש ההוצאה לפועל בעניין מינוי כונס נכסים לצורך גביית יתרת תשלומים של חייב. הערעור הראשון מתייחס לדחיית בקשה של מנהל ההוצאה לפועל להורות לכונס הנכסים לחתום בשם החייב על הסכם נושים. הערעור השני מתייחס לאותה סוגיה, הפעם בנוגע להסדר נושים. להלן עיקרי עובדות התיק: נפתח תיק הוצאה לפועל לגביית חובו של המשיב, שהסתכם נכון לחודש ספטמבר 2007 ביותר ממיליון ₪. הנכס היחיד הידוע של המשיב היה זכותם לקבל כספים על פי הסדר נושים של שי צמרות אורנית חברה למסחר בע"מ. התגלעה מחלוקת בין הנושה, בנק מרכנתיל דיסקונט, לבין המשיב בדבר קדימות השעבודים על נכסי המשיב. מחלוקת זו הופנתה לבורר, אשר קבע כי הסכם בין הבנק למשיב אינו מחייב ללא אישור הסדר הנושים. כונס הנכסים שמונה בתיק הגיע להסכם פשרה עם הבנק, שהמשיב התנגד לו. לאחר מכן ביקש כונס הנכסים הוראה מראש ההוצאה לפועל לחתום בשם החייב על הסכם הפשרה. מנהל ההוצאה לפועל דחה את הבקשה בקובעו כי אין להם סמכות לתת הוראה כזו, שכן זכות הפשרה היא זכות אישית השייכת לחייב. על החלטה זו הוגש ערעור. בקשה שנייה, בעניין אישור חתימה על הסדר נושים, נדחתה אף היא, מה שהוביל לערעור שני. המערער טען כי למנהל ההוצאה לפועל הייתה סמכות להורות לכונס הנכסים לחתום על הסדר הפשרה, ואילו המשיב טען כי סמכויותיו של הכונס מוגבלות ואינן משתרעות על פשרה. בית המשפט קבע כי לראש ההוצאה לפועל אכן יש סמכות להורות לכונס הנכסים להתפשר בנסיבות מסוימות, אך במקרה זה על הכונס לפנות לבית המשפט המחוזי לקבלת רשות לחתום בשם החייב על הסדר הנושים. בית המשפט נימק החלטה זו בכך שיש להפנות את מינוי הכונס בהליכי ההוצאה לפועל לבית המשפט של הרשות לפניות הציבור כדי להבטיח את איזון האינטרסים של כל הצדדים המעורבים. עוד הדגיש בית המשפט כי תפקידו של כונס הנכסים הוא של "פקיד בית המשפט" שחובותיו הם לבית המשפט, לנושים ולחייבים כאחד. בסופו של דבר נדחו הערעורים, וכל צד חויב לשאת בהוצאותיו.