מ"ת 67241-02-23

תקציר

הכרעת הדין מפרטת את הראיות שהוצגו לארבעה אישומים שונים של אונס ומעשה סדום נגד המשיב. השופט מקבל את טענת התביעה כי קיימות די ראיות לכאורה לביסוס האשמות אלה, וקובע כי המשיב ניצל את עמדת הכוח שלו ואת פער הגילים בינו לבין המתלוננות. כל האירועים התרחשו בין השנים 2016-2021, במהלכם נטען כי המשיב הזמין צעירות לביתו, סימם אותן ולאחר מכן ביצע בהן עבירות מין. השופט מדגיש את הדמיון במצבים ובשיטות הנהוגות בכל מקרה. באישום הראשון, בו מעורבת מתלוננת בת 18, הראיות כוללות את דברי המתלוננת, עדות משפחתה על מצבה לאחר האירוע והודאתו החלקית של המשיב במפגש. האישום השני, שבו מעורבת צעירה נוספת, נתמך בעדותה, כמו גם בעדותה של חברתה ואחרים שעודכנו על האירוע זמן קצר לאחר התרחשותו. האישום השלישי, המתייחס לאירוע באילת, מגובה בדבריה של המתלוננת ובעדויותיהם של חבריה שהיו עדים למצבה המצער לאחר מכן. האישום החמישי, שהתרחש בשנת 2021, עסק בצעירה נוספת שהוזמנה לביתו של המשיב ונאנסה לכאורה לאחר שקיבלה משקה מסומם. השופטת מוצאת תימוכין לטענה זו בעדויותיהן של המתלוננת, אמה, עובדת סוציאלית ועוד. עוד מציינת השופטת כי הכחשותיו וטענותיו של המשיב בדבר קיום יחסי מין בהסכמה סותרות פעמים רבות ראיות אחרות. השופטת מדגישה כי ההיבטים התמוהים של עדויות המתלוננים וההגנות שהעלה המשיב זוכים להתייחסות הולמת יותר בהליך העיקרי. אין בהם כדי לערער באופן משמעותי את ראיות התביעה, ובפרט את העדויות הסובבות אותה ואת הדפוס הרווח בין האירועים. ככלל, השופט מגיע למסקנה כי קיימת סבירות סבירה להרשעה ומחליט להמשיך במשפט, תוך שהוא מציין גם את הצורך להתייחס בנפרד לסוגיית מעצרו של המשיב.