ת"א 1070/04

תקציר

התיק סובב סביב שני תובעים, ספנו מרצדס וז'קלין מלכה, שהגישו תביעה נגד מדינת ישראל והסוכנות היהודית, בדרישה לפיצויים שנגרמו להם לכאורה כתוצאה מטיפולי קרינה שקיבלו כקטינים בשנות החמישים. התובעים טוענים כי הם עברו טיפולים אלה ללא הסכמתם או הסכמת הוריהם מרצון ומבלי להסביר את מהות הטיפול והשלכותיו האפשריות. כתוצאה מכך, הם טוענים שהם סובלים ממחלות עור שונות ומבעיות רפואיות אחרות. עם זאת, הנתבעים מכחישים כל אחריות ומעלים את תקופת ההתיישנות כהגנה. השופט, לאחר ששקל היטב את הראיות והעדויות, פוסק לטובת הנאשמים. הסיבה העיקרית לדחיית התביעה היא שהיא חסומה על פי חוק. השופט קובע כי התובעים היו מודעים לנזקיהם – גירוד בקרקפת, התקרחות וצלקות – אך לא עשו כל מאמץ סביר לברר את הסיבה לתסמינים אלה. השופטת קובעת כי התנהגותם של התובעים הייתה בלתי סבירה ואינה עולה בקנה אחד עם זו של אדם סביר, שכן הם נמנעו במכוון מלבקש הבהרות לגבי הסיבות למצבם. זאת ועוד, השופטת מציינת כי טענות התובעים בדבר גילוי מאוחר אינן אמינות וכי העובדות המהוות את עילת התביעה לא היו מעבר לשליטתם. לפיכך, תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו קמה עילת התביעה, מה שהופך את התביעה למיושנת. עם זאת, השופט עובר לדון לגופו של עניין וקובע כי הנאשמים לא פעלו ברשלנות. חוות הדעת והעדויות של המומחים קובעות כי הטיפול שניתן לתובעים היה הפרקטיקה הטובה ביותר שהייתה ידועה באותה עת וכי תופעות הלוואי היו צפויות ובלתי נמנעות. עוד קובעת השופטת כי הייתה חובת זהירות קונקרטית בין הנתבעים לבין התובעים, אך חובה זו לא הופרה. בנוסף, השופטת מגיעה למסקנה כי אין להעביר את נטל ההוכחה לנתבעים, שכן התובעים לא עמדו בתנאים לכך. הנסיבות אינן תומכות במסקנה כי סביר יותר להניח שהנאשמים פעלו ברשלנות. לבסוף, השופט מתייחס לסוגיית ההסכמה מדעת ומוצא כי בהקשר המשפטי והרפואי של שנות החמישים, הסכמת התובעים, אף שלא מדעת במובן המודרני, עדיין ניתנה, לפחות בשתיקה, על ידי הוריהם. לפיכך, השופט פוסק כי יש לדחות את התביעה ומורה לתובעים לשלם לכל נתבע 25,000 ₪ בתוספת מע"מ שכר טרחת עורך דין, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית משפטית.