ע"ז 46206-03-21

תקציר

פסק הדין דן בטענת התובעים כי הסכם פשרה, אשר אושר על ידי בית המשפט ושם קץ לסכסוכים בינם לבין הנתבעים, נחתם בלחץ בית המשפט. פסק הדין בוחן האם תביעת התובעים היא תביעה חוזית או תביעה שיפוטית. ההבחנה בין השניים קובעת את הפרוצדורה שיש לנקוט בה – פעולה עצמאית לביטול פסק הדין או ערעור. בית המשפט קובע כי התביעה היא שיפוטית במהותה ולכן היה צריך לברר אותה באמצעות ערעור. לאחר מכן בוחן פסק הדין את אופיו של הסכם הפשרה וקובע כי מדובר בהסכם פשרה מהותי ולא בהסדר פרוצדורלי. לפיכך, הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין ניתן לביטול רק במקרים נדירים. התובעים טענו כי הופעל עליהם לחץ לקבל את הסדר הפשרה על ידי בית המשפט. בית המשפט קבע כי התובעים לא הצליחו להוכיח טענה זו. נטל ההוכחה, קבע בית המשפט, מוטל על התובעים עצמם, ותחושותיהם הסובייקטיביות אינן מציבות את בית המשפט בזירה המשפטית כצד להליך. מעדויות התובעים, עורך דינם לשעבר והנתבעים עולה כי הצעת הפשרה הוסברה לתובעים, והם הבינו את השלכותיה. הסכמת התובעים ניתנה באופן חופשי, ללא כל לחץ או איום מצד בית המשפט. יתר על כן, בית המשפט הדגיש כי הגעה להסכם פשרה כרוכה בסיכונים ובסיכויים, וצד המודע לידיעה חלקית של המצב המשפטי נוטל על עצמו את הסיכון לגביו. במקרה זה, התובעים היו מודעים לכך שתוצאת ההליך אינה ודאית. לפיכך, ניתן לראות בתביעתם טעות בכדאיות העסקה, אשר על פי החוק אינה מזכה אותם בביטול ההסכם. בית המשפט הגיע למסקנה כי יש לדחות את התביעה, ופסק הדין נותר בעינו. באשר להוצאות משפט, חויבו התובעים לשלם לנתבעים סך של 25,000 ₪.