רע"א 3339/00

תקציר

במקרה דנן, המשיב היה מעורב בתאונת דרכים בעודו נפסל מנהיגה בשל הרשעה קודמת. עם זאת, הפסילה בוטלה לאחר מכן משום שהמשיב נשפט פעמיים בגין אותה עבירה, תוך הפרת עקרון הסיכון הכפול. ערעור זה עסק בהשפעת ביטול הפסילה על זכאותו של המשיב לפיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. בית המשפט העליון, בראשות הנשיא א' ברק, פסק לטובת זכאותו של המשיב לפיצויים. בית המשפט הדגיש את דוקטרינת הבטלות היחסית, המתחשבת במהות הפגם המשפטי ובהשפעתו על הצדק. בית המשפט הבחין בין סוגים שונים של טעויות שיפוטיות, והגיע למסקנה כי המשיב תובע בצדק פיצויים על פי הוראות הדין הנכונות. הם ציינו כי שלילת פיצויים תגרום עוול כפול: המשיב עמד בפני סיכון פלילי בלתי מוצדק ויישלל ממנו פיצוי בלתי הוגן בגין נפגעי התאונות. בנוסף, קבע בית המשפט העליון כי תכליתו החברתית של החוק, המעניקה פיצוי ללא קשר לאשם, גוברת על ההיבט ההרתעתי שמטרתו למנוע נהיגה ללא רישיון. במקרה זה, פסילתו הפסולה של המשיב אינה צריכה לשלול את פיצויו. בית המשפט הגיע למסקנה כי יש לראות את המשיב כמי שהיה בעל רישיון תקף בעת התאונה, ובכך לאפשר את המשך תביעת הפיצויים שלו. החלטה זו משקפת איזון בין שמירה על עקרונות משפטיים לבין הבטחת תוצאות צודקות עבור יחידים שנפגעו שלא בצדק מטעויות מערכתיות. לפיכך נדחה הערעור, והמערערים חויבו בהוצאות המשפט של המשיב.