ע"א 568/78

תקציר

פסק הדין נסוב סביב פרשנותו של סעיף 145(א)(2) לפקודת מס הכנסה, הקובע כי אם אדם מגיש דוח, עומדות בפני פקיד השומה חמש שנים מתום שנת המס לאשר את הדו"ח ולערוך שומה, או לקבוע את ההכנסה החייבת לפי מיטב דעתו ולהעריך את הנישום בהתאם. המחלוקת העיקרית היא על משמעות הביטוי "להעריך" בסעיף זה. דעת הרוב, שניתנה על ידי השופט בכור, מפרשת את הסעיף כמחייב את פקיד השומה לקבוע הן את ההכנסה החייבת והן לחשב את סכום המס המגיע בתוך פרק הזמן של חמש שנים. השופט בכור טוען כי אין לראות במילים "ושומו בהתאם" כעודף גרידא, ולפיכך השומה כוללת את חישוב המס. זאת ועוד, מהגדרת "הכנסה חייבת" בפקודה משתמע כי קביעת הכנסה חייבת כוללת סיווג הכנסה לסוגים שונים בהתאם לחבותה במס. מנגד, השופט יצחק כהן והשופט שפטל בייסקי חולקים על כך, ומפרשים את הסעיף כמפריד בין קביעת ההכנסה החייבת לבין חישוב המס. לטענתם, סיכום השומה שהוכן בתוך חמש השנים הכיל את כל המרכיבים שהובילו לקביעת המס, והחישוב האריתמטי שלאחר מכן היה פעולה טכנית בלבד שאינה דורשת שיקול דעת ויכולה להיעשות באמצעות מחשב. על פי פרשנותם, הביטוי "והעריכו בהתאם" מתייחס לפעולות המחייבות הפעלת שיקול דעת על ידי פקיד השומה. בנוסף, הם מציינים כי הפקודה אינה מחייבת את פקיד השומה להודיע לנישום על החלטתו בתוך חמש שנים, דבר העלול להביא לתוצאה בלתי רצויה בה הנישומים נותרים ללא ודאות לגבי מצב המס שלהם במשך תקופה ממושכת. בסופו של דבר, הערעור מתקבל ברוב של שופטים, והעניין מוחזר לבית המשפט המחוזי לדיון נוסף. המשיב חויב לשלם למערערת הוצאות בסך כולל של 5,000 לירות.